הודו זה כאן ועכשיו

ציון נון: ★★★★

*מדד ה-⌚: 2

משך ההצגה: כשעה ו-50 דקות

החולה ההודי הוא מחזה אוטוביוגרפי, שכתב רשף לוי לאחר מות אחיו.

הסיפור עוסק בשגב (עידו טאקו), בחור צעיר בן 20 המנסה לאתר את אחיו הבכור אבשלום (תום אבני) המתנכר למשפחה מזה כעשרים שנה, במאמץ נואש לנסות לאחות את הקרעים, לסייע לאביו הגוסס ואולי, אולי, בכך גם להצליח לסייע לו לעצמו. במהלך ההצגה אנו נחשפים לא רק לעולמו של שגב, אלא לסיפור המשפחתי המורכב, לרגשות מודחקים, תשוקות, פחדים וכאב, אשר מובעים לנו לא פעם בהומור ועם חיוך, בעיקר הודות לאישיותו ואופיו המיוחד של שגב. אנו לומדים להכיר את אב המשפחה, אדם קשה, גבר שלל הדור הישן עם גאווה וציפייה לכבוד, אשר חולה בדמנציה ומאבד שליטה על סוגריו, לאישתו השנייה, אימו של שגב, שנאלצת להתמודד עם בעל ההולך ונעלם, ומבינים כי הפיל הלבן בחדר היא השתיקה סביב הסיבה לנתק המוחלט של אבשלום מאביו והמשפחה.

העלילה מתפתחת תוך כדי העלאת מספר נושאים מורכבים הכוללים גירושים, התנכרות, הפלה, אהבה, סקס, בגידה, רגשות אשם וכאב מודחק. מעל לכל מרחפת עננת מחלה ומוות, ההולכת ותופסת יותר יותר מקום, נוכחות ומשקל, יחד עם סוגיית חשיבות המשפחה בחיינו, הבחירות שלנו ומשמעותן, והשאלה האם החיים עצמם הם הם בעלי החשיבות העליונה, או האם איכות חיינו היא בעלת המשקל ויש מקום להמתת חסד כשאיכות זו אינה קיימת יותר.

התפאורה החכמה מאפשרת לנו לנוע כל העת בין ביתם של שגב עם הוריו לבין מסעדה בה נוהג אבשלום לאכול ושם הוא פוגש את אחיו לראשונה זה עשרים שנה. שני לוקיישנים המצליחים להעביר את התחושה הישראלית כל כך, עם התריסים הרעועים, ובין לבין נעשה שימוש בקטעי וידאו עם ניחוח היסטורי המסייעים לייצג את תקופות העבר. וכמו כדי להשלים את התחושה וההוויה הישראלית, לכל אורך ההצגה מלווה אותנו השיר "ערב מול גלעד", במגוון וריאציות.

הגורם העיקרי שמרים את ההצגה לגבהים הוא ללא ספק עידו טאקו, אשר מצליח למלא את תפקיד שגב בצורה הקרובה לשלמות. לא מדובר רק בתנועות, בדינמיקה, מחוות ושפת גוף, מדובר באנרגיה של ממש שטאקו מביא לבמה, ומצליח גם להקרין אותה על הסובבים אותו. גם מוטי כץ בתפקיד האב מגלם את התפקיד בהצלחה, וכך גם שרה פון שוורצה, למרות שלא פעם תפקידה להגחיך את עצמה עד כדי מבוכה.

אולם דווקא תום אבני, המגלם את הדמות הראשית הנוספת, זו של אבשלום, אינו מצליח לגלם אותה בהצלחה רבה. נראה כי הוא מנסה לעשות את הכל כנדרש. הדיאלוגים, התנועות, המחוות, אפילו הבכי – אבל התחושה היא כי מדובר במשחק בלי נשמה. אפילו מעט רובוטי. בוודאי לא האנרגיות והקסם שהוא יכול להביא עמו. יתכן ומדובר היה במקרה לא מייצג בערב אחד יוצא דופן בו אני הגעתי לצפות. נקווה שאכן מדובר באירוע חריג.

מעל לכל מדובר בהצגה המעלה לא מעט סוגיות משמעויות באופן שאינו מזלזל או מתנשא, ומצד שני מצליחה לגעת ברגשות, להצחיק ולהכאיב, תוך שזירה של כל אלו באופן דינמי וקצבי (על פי רוב) בעלילה. מדובר בהצגה לא קצרה, של כמעט שעתיים, אולם לאורך רוב רובה היא מצליחה לשאוב אותנו למתרחש על הבמה, להצחיק אותנו, להשאיר אותנו דרוכים, וגם להעביר בנו את העוצמות והרגשות כשאלו נדרשים.

מאת:רשף ורגב לוי בימוי:אמיר י. וולף תפאורה:אלכסנדרה נרדי תלבושות:רועי עקאב מוזיקה:איתמר גרוס וידאו:אלדד בוגנים תאורה:קרן גרנק ע' במאי:נעה גודל שחקנים: תום אבני, עידו טאקו/יונתן הורנצ'ק, מוטי כץ, שרה פון שוורצה

=====

*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.