כי גם לזונות יש לב

ציון נון: ★★★★

*מדד ה-⌚: 2

משך ההצגה: כשעה ורבע

יש משהו קסום בסיטואציות ייחודיות שבהן שני בני אדם ללא בסיס משותף נפגשים ונאלצים לחלוק זמן משותף לא מתוכנן יחדיו. זוהי סיטואציה קלאסית למדי בה החומות יורדות והנפש נפתחת אל מול האדם שממול, אותו אינם מכירים, אבל דווקא בשל כך נחשפים אליו ללא חשש.

זוהי הסיטואציה בה עוסקת ההצגה "פצעים", בה אביחי, בחור צעיר ובתול בן 27, שזה מכבר פרש מלימודי המשחק, פוגש את ניקי, צעירה בת 29, העובדת בזנות, מסניפה קוק ללא הרף כדי להתמודד עם מצבה, וצופה מרחוק כיצד אחרים מגדלים את הבת שלה. הם מוצאים את עצמם נעולים בחדרה של ניקי ובמשך שעות ונאלצים לארח חברה אחד לשנייה.

את ההצגה כתב, וביים יותם פולישוק, אשר אף משחק בה את תפקיד אביחי, לצדה של שיר בנימין המשחקת את ניקי. האולם הקטן של צווותא 2 מתאים באופן מושלם להצגה זו, לאווירה האינטימית ולתחושת ההיחשפות שההצגה מעבירה לצופה. מוסיפה רבות לאותנטיות העובדה כי בעת כניסת הקהל לאולם, טרם תחילת ההצגה, שיר כבר ישובה על הספה, לבושה כותונת בלבד, עין אחת שלה כחולה-שחורה ונפוחה. היא לא מביטה ולא מתייחסת אל הקהל, אלא שקועה בעולמה הפנימי של ניקי, המניחה שקית קרח על העין, ובין לבין מוזגת לעצמה עוד ועוד אלכוהול. הסיטואציה כל כך אמינה ואמיתית, עד כי מתחשק לעלות לבמה ולשאול לשלומה ולנסות לעזור לבחורה האומללה.

במהלך ההצגה אנחנו נחשפים אט אט לרקע של שתי הדמויות, כשהדינמיקה משנה כיוון תכופות. החל מהססנות, דרך עויינות, פתיחות וחשיפה ועד לנקודה של אושר עילאי רגעי שחולקים השניים. למרות כמה בעיות ונפילות קלות, הצפויות בהפקה צעירה וראשונית כל כך - לאורך רוב ההצגה תחושת האותנטיות שולטת, ונותנת לצופה חוויה מציצנית כמעט.

כישורי המשחק של שיר בנימין ויותם פולישוק ניכרים היטב, והיכולת שלהם להיכנס לדמויות ולשקף עבורנו את הווייתן, כאבן, והשלדים שיש להן בארון מרשימה. אמנם לעתים המחזה עצמו מביא לפתרון פשטני מדי, אולם על פי רוב הדבר אינו פוגם באינטראקציה ובדינמיקה על הבמה. גם אם קיימות מדי פעם נפילות קטנות במתח הנרקם בין הדמויות, או באמינות העלילה, במשך רוב השעה ורבע בה נמשכת ההצגה הצופה מצליח להתחבר להיבטים שונים של כל אחת מהדמויות, אשר מצליחות לעורר אמפתיה – וזוהי העדות הטובה ביותר לגרעין הנכון המצוי בבסיס המחזה, בבימוי ובמשחק אליהם אנחנו נחשפים.

מדובר בהצגה מתוקה, קטנה ואינטימית אך גם אמיתית, נוגעת ומעוררת רגש. יתכן כי ניתן היה לשפר מעט את הבימוי במספר תמונות, או לבנות סיטואציה מעט יותר אמינה בנקודה זו או אחרת, אך כך הדבר בחלק לא מבוטל מההצגות העולות על הבמות. אולם מעבר לכך קיימת תחושה קלה של פספוס, דווקא בשל כישורי המשחק המרשימים של יותם ושיר. אמנם קיימים רגעי חשיפה אישית, חששות, פחדים, תקוות וחלומות לצד רגעים בהם השייכות, האנושיות והחיבה מביאים לאושר אמיתי, אולם קיימת תחושה שהמחזה היה יכול לחפור עמוק יותר, להיות חושפני ואמוציונלי יותר. למעשה זה כמעט מתבקש. וזה גם היה מאפשר לשניהם להביא לבמה את מלוא הכישרון שלהם. יש בהצגה רגעים שמעלים חיוך על פני הצופה, ויש רגעים שמעוררים אמפתיה. חסרים כאלו שיחדירו עצב של ממש ללב. בדומה לרגע האושר הקסום כשהדמויות רוקדות יחדיו, חסר גם רגע הפוך, שמבין מגוון הנושאים שהדמויות מציגות יהיה כזה שיכנס ממש למעמקי הנשמה, שיוביל אותנו לא רק לאמפתיה, אלא גם שיגרמו ללחלוחית בעיניים.

======

מחזה מאת ובבימוי: יותם פולישוק ליווי אמנותי ודרמטורגיה: נועה שכטר תפאורה: רייצ'ל אוריסון עריכה מוסיקלית: יותם פולישוק הפקה וע. במאי: הדר הרטמן תאורה: מיכאל אליעזר מנהלת אינטימיות: ערגה יערי שחקנים: שיר בנימין, יותם פולישוק , יובל אנבלבד/דן מדרר ======

*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.