
מעבר לדלת
נינה לא יצאה מהבית שלוש שנים. כשבנה של בעלת הבית חוזר ודורש להוציא אותה, היא מוצאת את עצמה גרה עם גבר זר שמבלגן לה את החיים.
תיאטרון בישראלהבית לאוהבי התיאטרון
טור זה נכתב על ידי כותב/ת אורח/ת עצמאי/ת. הכותבים אינם עובדי או נציגי תיאטרון בישראל; האתר רק מעמיד להם במה. הדעות והעובדות בטור הן באחריות הכותבים בלבד ואינן משקפות את עמדת האתר. אמנת הכותבים
ציון נון: ★★★½
*מדד ה-⌚: 1
משך ההצגה: כשעה וחצי
ימי הקורונה הקשים הביאו את אורי אוריין לחשוב מה היה קורה אם לא היינו בסגר של מספר ימים או שבועות? מה אם היה מדובר בסגר של חודשים? אולי אפילו שנים?
וכך נולד המחזה "מעבר לדלת" המועלה כעת בתיאטרון הבימה באולם ברטונוב הקטן והאינטימי, כאשר הבמה במרכז והקהל ישוב משלושה כיוונים המקיפים אותה.
הבחירה באולם מושלמת עבור ההצגה. הבמה כולה היא סלון ומטבח, עם נדבך קטן נוסף בדמות דלת הכניסה לדירה. אינטימיות הם שם המשחק. האינטימיות שמעניק האולם, האינטימיות שבהצצה כה ברורה וחדה ללב ליבה של הדירה, והאינטימיות ההולכת ונרקמת בפנינו של שתי הדמויות הראשיות.
בדירה מתגוררת נינה, אישה כבת 40, שאנו לומדים להכירה כאדם עם אובססיה קלה לסדר, מקיפה את עצמה בסרטים רומנטיים בהם היא צופה תכופות, וגם – פרט קטן נוסף – אינה מסוגלת לצאת מפתח דירתה. אט אט אנו מגלים כי כבר כשלוש שנים שהיא לא יצאה החוצה, מסתגרת כל כולה בדירה ובסרטים, נעזרת באחותה שמביאה לה מצרכים, ומתחזקת קשר ארוך עם גבר, שכל כולו מתבטא בהודעות בלבד שהם שולחים זה לזו.
הקונפליקט הבלתי נמנע מגיע בדמותו של יואל – הבן הסורר של בעלת הדירה ששב זה עתה משהות ארוכה בחו"ל – ומשוכנע כי הדירה עדיין ממתינה לו. וכאן מתחילה המהומה הצפויה למדי, אולם התוצאה ייחודית ומאתגרת – הם מחליטים לחלוק את הדירה.
אט אט הם נחשפים זה לזו, ואנו למדים להכיר דמויות רגישות, מורכבות, מעניינות, ומשעשעות מאוד. למרות שמדובר בנושא עמוק וכואב ההומור שולט ברוב ההצגה, ולמזלנו לא מדובר בהומור נמוך ורדוד אלא כזה אשר באמת יודע לגעת בנקודות הראויות ולהצחיק, ולעתים נושק גם בגבולות הנונסנס.
וזה עובד. אפילו עובד טוב. השילוב של הומור עם כאב, קשיים, רגישות ואינטימיות, יוצרים הוויה נעימה, שכיף להיות חלק ממנה. ראויים לציון השחקנים כולם אשר מפליאים בכישוריהם על הבמה, בעיקר יעל לבנטל המדהימה וגיא אריאלי, אשר מציגים דמויות אמינות ומלאות, כאלו שקל להתחבר אליהן (גם אם לא תמיד לחבב אותן), ולהרגיש ולהתרגש יחד עימן.
הבעיה היא שככל שההצגה מתקדמת לקראת סופה העלילה הופכת יותר ויותר לצפויה ושבלונית, כאילו נכתבה מתוך נוסחה ברורה וידוע מראש. דווקא בנושא כה מורכב, וההצלחה בשילוב רגשות כה רבים ניתן היה לקחת אותנו למחוזות אחרים, פחות צפויים, שמותירים את הצופה עם שאלות ותהיות, ולאו דווקא עם תחושת בנאליות.
שחקנים: יעל לבנטל, גיא אריאלי, דוית גביש, אורי הוכמן/עמי סמולרצ'י
מאת: אורי אוריין בימוי: גמא פריד תפאורה: סבטלנה ברגר תלבושות: זוהר אלמליח מוסיקה: ליאור רונן עריכת וידאו: שיר מוסן תנועה: טל קון תאורה: מאיר אלון דרמטורגיה: שחר פנקס
=====
*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.
ההצגה בטור
טור זה נכתב על ידי כותב/ת אורח/ת עצמאי/ת. הכותבים אינם עובדי או נציגי תיאטרון בישראל; האתר רק מעמיד להם במה. הדעות והעובדות בטור הן באחריות הכותבים בלבד ואינן משקפות את עמדת האתר. אמנת הכותבים