
הלילה השנים-עשר
הצגה שמתחילה בטביעת ספינה ומסתיימת בשלוש חתונות. ויולה נסחפת לחוף אילליריה, מתחפשת לגבר, ונסחפת למשולש אהבה מסובך ומשעשע.
תיאטרון בישראלהבית לאוהבי התיאטרון
טור זה נכתב על ידי כותב/ת אורח/ת עצמאי/ת. הכותבים אינם עובדי או נציגי תיאטרון בישראל; האתר רק מעמיד להם במה. הדעות והעובדות בטור הן באחריות הכותבים בלבד ואינן משקפות את עמדת האתר. אמנת הכותבים
ציון נון: ★★★★
*מדד ה-⌚: 1
משך ההצגה: כשעה ו-50 דקות
לא משנה מה טעמכם ומה עמדתכם בנוגע למחזות של שייקספיר – העיבוד החדש של הבימה ללילה ה-12 הוא בוודאות לא מה שציפיתם ממחזה קלאסי שכזה.
זוהי ההצגה שהיא גם חוויה, כזו שמעוררת את הצופה למחשבות ותהיות, אבל גם גורמת לפרצי צחוק רבים, משלבת בין גימיקים ליכולת משחק גבוהות, ומעל לכל מציגה בימוי ייחודי שובר מוסכמות, שמצליח לתפוס את הצופה ולסחוף אותו כמעט לכל אורך ההצגה.
מדובר בקומדיה המדברת על אובדן, געגועים, בדידות, אשליה, תחפושות, החלפת זהות, כאשר כמובן הבסיס לכל הם אהבה ותשוקה. ויולה וסבסטיאן התאומים איבדו זה את זו כשהאונייה שלהם טבעה, וכל אחד מהם משוכנע כי השני אינו בין החיים. מאחר ומדובר בעולם של גברים, ויולה מאמצת דמות של גבר צעיר והולכת לעבוד כשליחו של הדוכס. מכאן מתחילה סדרה של טעויות, אי הבנות, הטעיות מכוונות ובלבול זהויות. הדוכס שולח את ויולה אל אוליביה בה הוא חושק, בניסיון לפתותה לממש את אהבתו. אבל ויולה, המחופשת כזכור לגבר, מתאהבת בדוכס בעוד אוליביה מתאהבת בדמות הגברית שמציגה ויולה. לכל אלו מצטרפים הדוד השיכור וחבריו רודפי הבצע והעוזר הנאמן של אוליביה, המשתוקק יותר מכל להקפיץ את מעמדו החברתי.
מאחר והקהל בתקופתו היה ברובו מפשוטי העם, שייקספיר נהג לכתוב בשילוב של שפה גבוהה ושפת רחוב נמוכה, וכך גם בעיבוד הנוכחי, המבוסס על התרגום של אהוד מנור, השפה נעה בין כזו יומיומית על סף הוולגרית לבין שפה גבוהה הדורשת לא פעם ריכוז. אולם בניגוד להצגות בתקופתו של שייקספיר, בהן היו כל השחקנים גברים, הבמאית רוני ברדצקי החליטה כי כל הקאסט יהיה מבוסס על שחקניות בלבד. אולם מדובר ביותר מאשר קונטרה לדפוס העתיק, אלא גם החלטה שמחזקת את האלמנט הבסיסי של ההצגה. כאשר העלילה מתבססת על החלפת זהויות ועל התאהבות בדמות של מתחזה – העובדה כי גם על הבמה חלק מהשחקניות מציגות דמות גבר - מוסיפה נופך ומימד נוסף להוויית הבלבול וההתחזות.
ברדצקי לא מנסה להציג את שייקספיר כתרבות גבוהה, כפי שקורה לא פעם, אלא נשארת נאמנה לאופי המקורי של שייקספיר, וכך בהצגה משולב מחד הומור אינטלקטואלי, כזה המבוסס על משחקי הזהות, על שנינויות ועל שפה ומשחקי לשון, אולם גם הומור נמוך ואף גס, המבוסס על שפה עילגת, רמיזות מיניות ובדיחות גופניות בוטות, בדומה לאופי המקורי של הצגות שייקספיר לפני כארבע מאות שנה.
גם בהיבטים האחרים ברדצקי שוברת מוסכמות קלאסיות ופורצת נורמות. זה מתחיל כבר מהרגע הראשון בו אנו מגלים כי את האפקטים הקוליים כולם, החל מצליל פתיחת בקבוק ועד צליל יריית רובה, מייצר אדם העומד גם הוא על הבמה ומפיק בלייב את שלל האפקטים עם אינספור כלים פשוטים יותר או פחות, בהברקות המעידות על תחכום רב ומוציאות לא פעם גלי צחוק מהקהל. העובדה כי את אומן הפולי - המהווה דמות שאין לה שם או נוכחות כלשהי במחזה וכל תפקידה הוא לשרת את שאר הדמויות בעלילה - מייצג הגבר היחיד על הבמה מוסיפה לא מעט למסר הפמיניסטי בבסיס הליהוק של ההצגה.
הפסקול של ההצגה אף הוא יצירה בפני עצמה, באופי שהוא לא רק משרת את העלילה אלא גם הופך לנוכח בה ואף לכוח המניע של התקדמות העלילה. השימוש בשירים שכולנו מכירים, כגון Eternal flame או Total Eclipse of the Heart נעשה בהומור מתוחכם השזור בבסיס ההצגה, כאשר לא פעם השירים, או חלקם, גם מבוצעים ממש על הבמה כחלק מהעלילה.
המקוריות אינה מסתיימת כאן. במהלך ההצגה דמויות משנה מוסיפות נדבך נוסף של הומור שנון כאשר הם "מאפיינות" עבורנו את הסצנה, כגון הצגת רדיו קטן כאשר שיר מוכר מציף את הבמה. גם השימוש הנועז בחומרים הפשוטים ביותר, כאלו הנתפסים כילדותיים ואף מטופשים, כגון יריעת ניילון לייצג את הים, סרטים מתוחים לייצג זירת אגרוף או פיסת בד ירוקה לייצג את הטבע, משתלבים בהוויה הכללית ומוסיפים נדבכים נוספים של הומור להצגה.
השילוב של כל אלו יחד עם בימוי מבריק מצליח לא רק להפיח חיים במחזה ותיק, אלא גם להעניק לו ממד אקטואלי ביותר והוויה הנעה בין קומדיה לסאטירה. העובדה כי הקאסט כולו עושה עבודה מופלאה משלימה את התמונה. מעטות הן ההצגות בהן התחושה היא כי כל השחקנים והשחקניות כולם מציגים לא רק רמת משחק גבוהה אלא גם רגישות וקשב למתרחש סביבם, אולם זו הצגה שכזו, בה כל שחקנית ושחקנית עושה עבודה נהדרת ומביאה נאמנה את הדמות לבמה, תוך השתלבות טבעית באופי הקומי המודרני.
אמנם יש דקות מעטות בהן התחושה היא כי הקצב של ההצגה קצת מואט, וניתן אולי היה לוותר על תמונה זו או על חלק מאחרת, אבל מדובר בדקות ספורות בלבד. בין שאתם ממעריצי שייקספיר ותיקים ובין שאין לכם כל חיבה אליו – סביר מאד להניח כי ההפקה הזו לא רק תגרום לכם לצחוק ולהנות כמעט לכל אורכה, אלא גם תשאיר אתכם עם חומר למחשבה.
מאת: וויליאם שייקספיר נוסח עברי: אהוד מנור בימוי: רוני ברודצקי דרמטורגיה: יותם גוטל שחקניות: נעמי הררי, אורלי זילברשץ, ליליאן ברטו, דוית גביש, נילי רוגל, נעמה אמית, אשרת אינגדשט, כרמל נצר, רונית אפל, הגר נחמיאס, אביב הורביץ תפאורה: נועה אתגר תלבושות: רועי עקאב מוסיקה: עיליי אשדות אמן פולי: שרון גבאי תנועה: אביב הורוביץ תאורה: נדב ברנע
=====
*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.
ההצגה בטור
טור זה נכתב על ידי כותב/ת אורח/ת עצמאי/ת. הכותבים אינם עובדי או נציגי תיאטרון בישראל; האתר רק מעמיד להם במה. הדעות והעובדות בטור הן באחריות הכותבים בלבד ואינן משקפות את עמדת האתר. אמנת הכותבים