אולי בכל זאת כדאי AI?

ציון נון: ★★½

*מדד ה-⌚: 5

משך ההצגה: כשעה ועשר דקות

הקמתו וצמיחתו של תיאטרון חדש בישראל הוא תמיד אירוע מרגש, לכן פיתחתי ציפיות לא מועטות עם הגיעי בפעם הראשונה להצגה של הפנתאון, אשר הוקם רק לפני כשנתיים. בזמן זה הם הרימו כבר שש הפקות, כאשר המוטו המרכזי שלהם הוא "אצלנו המחזה הוא הבוס, השחקנים במרכז והיוצר הוא המנהל האמנותי. אנחנו רוצים להיות המקום בו התרבות מתחילה, להוציא לאור כמה שיותר מחזות, לתת ליוצרים ושחקנים הזדמנויות ולהעניק לכם בכורות של מחזות מקוריים".

המחזה "זו שכותבת אותי" אמור להיות מותחן פסיכולוגי אקטואלי ומרתק, שדן בעידן הבינה המלאכותית, ומנסה להציג לנו מבט מעמיק לחיים בצל ה-AI. מעין שילוב של מבט פילוסופי על מהותה של משיכה, זוגיות והצורך האנושי בהכרה ובאהבה אל מול הקלות הבלתי נתפסת של בניית מציאות אלטרנטיבית.

העלילה עוסקת בשירי המשתוקקת לאהבה וזוגיות, ולכן פונה ל-AI קלוד בכדי שזה יסייע לה. כאן מתחיל מסע הפכפך ומתעתע בו הגבולות בין מציאות לאשליה הולכים ומטשטשים. הבינה המלאכותית מסייעת במציאת אהבה או יוצרת אהבה דמיונית? היכן מסתיימת המציאות ומה כוחו של ה-AI בה? עד כמה אנו חשופים למניפולציות, הן של עצמנו, הן של ה-AI, מניפולציות שלנו על ה-AI ומניפולציות של ה-AI עלינו? ומה משמעות כל אלו כאשר במחיקה קלה של פקודה על המקלדת ניתן לשנות את הכל?

מדובר בדיון פילוסופי מרתק, בכר פורה לעלילה מרתקת, המאפשרת למתוח עד אין קץ כמעט את תפיסת המציאות ויכולה גם להוביל לשלל סיטואציות קומיות – טרגיות נפלאות. ההחלטה לעשות שימוש מינימלי בתפאורה נראה בתחילה מוזר, שכן הבמה כמעט עירומה לחלוטין לאורך ההצגה, מלבד שני כסאות, אולם בהמשך מתברר כי דווקא בכך יש כוח ועוצמה, ניקיון שמדגיש את אשליית המציאות, והשימוש בתאורה, סאונד ווידאו ארט מוסיפים לכך נדבך נוסף בצורה חכמה ונכונה על פי רוב.

הבעיה היא שזה לא ממש עובד, לפחות לא על פי הציפיות ממחזה בעל פוטנציאל עצום שכזה, ובראש ובראשונה נראה כי המחזה עצמו נבנה באופן מופשט מדי. אמנם קיימת עלילה בסיסית מרתקת ונכונה, אולם הדמויות עצמן אינם מקבלות עומק אמיתי, והן מתרכזות כמעט אך ורק בכאן ועכשיו, מבלי שנוכל לגעת באמת בסיפור המלא, ברקע, בהוויה, בסביבה.

הטקסטים עצמם פשטניים למדי, ועתים יש תחושה של חזרתיות. מדי פעם אנחנו נחשפים אמנם לשנינות חביבה (כגון "קלוד – שילוב של בשר וקוד"), אולם כשזו חוזרת על עצמה שוב ושוב היא מאבדת את ייחודה ומרגישה לעוסה משהו.

מעבר למגבלות המחזה עצמו, התחושה היא לא פעם כי גם השחקנים עצמם אינם ממש מתחברים לדמויות אותן הם מייצגים. אמנם המשחק טוב על פי רוב, אולם הוא מרגיש מעט טכני, ולאורך כל ההצגה (הקצרה למדי, אגב – כשעה) אין כמעט נקודות בהן ניתן לחוש חיבור אמיתי לדמויות. המשחק של שירי לוטן, אשר כתבה את המחזה, מנסה להיות עמוק ורגשי, כמתבקש, אולם על פי רוב האנרגיה אותה אנו מקבלים, כקהל, היא כמעט של אודישן לתפקיד, דמות שאינה מצליחה לבנות בקרב הקהל רגשות כלשהם כלפיה. באופן דומה גם השחקנים האחרים מרגישים מעט טכניים, מלבד ליאור אביבי אשר מצליח בחן ובכריזמה ייחודים כן לעורר אמוציות כלפי הדמויות השונות אותן היא מציג, גם אם עדיין הן שטוחות למדי.

בסופה של ההצגה אנו מגיעים לתובנה היפה, אם כי המעט קלישאתית, בה ה-AI מבהיר לנו כי אנו, בני האדם "לא מחפשים את החופש. אתם מחפשים את המילים שיצדיקו את הכלא שבניתם לעצמכם", והתחושה לא פעם היא כי המחזה נכתב מראש בכדי להגיע לתובנה זו, ועל כן נעשו לא מעט קיצורי דרך.

שווה לצפות בהצגה ולו עבור הרעיון המבריק שעומד במרכזה, ועבור שלד העלילה הסבוכה ובעלת הפוטנציאל העצום שלה. זו גם הצגה שהורים לבני נוער ירצו ללכת עם ילדיהם אליה, או לכל הפחות לשלוח את הילדים לצפות בה, שכן היא מעלה שאלות רלוונטיות עבור הדור הצעיר. מעבר לכך התחושה הכללית היא שהתוצר הסופי רחוק מלמצות את הפוטנציאל העצום הקיים בסיפור שכזה, והפוטנציאל שמורגש כי קיים בקרב השחקנים, שניכר שיש להם יכולות שאינן באות לידי ביטוי.

----

מחזה: שירי לוטן בימוי: שירי לוטן, רועי מליח רשף דרמטורגיה: רועי מליח רשף עריכה מוזיקלית: אושר זיזמסקי תאורה:אירה פקטור וידאו: שירי לוטן, Nano Banana ו- Veo 3.1 שחקנים: רודיה קוזלובסקי, שירי לוטן, ליאור אביבי, רוני שטקלר

=====

*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.