היטלר אהובי

ציון נון: ★★★★★

*מדד ה-⌚: 0

משך ההצגה: כשעה ו-45 דקות

כאשר יפתח אופיר בירך אותנו ב"ברוכים הבאים למופע הקאלט ימח שמי" עלה בי חשש כבד שמדובר בפארסה. להכריז על ההצגה שלך כעל קאלט כשהיא עדיין בראשית דרכה, רצה פחות משנתיים ועלתה רק כמה עשרות פעמים מרמז על מגלומניות, שעל פי רוב לא עומד מאחוריה הישג אמיתי, אלא יותר שאיפות וחלומות.

כרבע שעה לתוך המופע המחשבה הייתה שמדובר במעין סטנד אפ פארודי, המשלב בדיחות שואה כאלו ואחרות שאכן משעשעות לחובבי הז'אנר, אבל מכאן ועד לקאלט? הדרך ארוכה. אלא שככל שנוקפות הדקות העמדה הולכת ומשתנה עד כדי השתאות והערצה. קשה לקרוא למופע הזה הצגה. זהו שילוב מטורף של קאברט איכותי, עם הומור שחור (לעתים מוצלח קצת פחות אך על פי רוב ניחן בהברקות) יחד עם סאטירה וביקורת חברתית נוקבת כיאה למופע קאברט קלאסי, הן עלינו, כחברה הישראלית והן על החברה המערבית באופן כללי ועל עידן הווק – כאשר החברה נסחפת ללא מעצורים אל עבר תרבות הזהויות ומאבדת כך את זהותה שלה.

לא קורה רבות שאנחנו נקלעים לצפות באומן המצליח להציג כישורים וירטואוזים המשאירים את הצופה בפה פעור, אבל זהו המקרה כאן. אופיר, שגם היה שותף לכתיבת המופע, מציג גאונות אמיתית. השילוב בין הומור שחור, גרוטסקיות וסאטירה חברתית ופוליטית נראה לעתים קצת רדוד, אולם אז אופיר מקפיץ אותו לרמות חדשות. השליטה שלו על הבמה כמעט בלתי נתפסת. הוא לא עולה על הבמה, הוא מסתער עליה, כובש אותה, שולט בכל פינה של הבמה. האנרגיות העצומות שלו לא אוזלות ולו לרגע, וסוחפות אותנו עימן. שילוב של יכולות משחק, שירה, נגינה ותנועה, שבכולן הוא שולט ללא עוררין, הופכות את אופיר לאנסמבל שלם של אדם אחד. היכולות המדהימות לשלב הומור גולמי יחד עם דקויות וניואנסים בצורה מדוייקת, גרוטסקיות עם עדינות, והכל בפרץ אנרגיה בלתי פוסק, מזכירות את אלו של אילן פלד, גם אם כאן מדובר בכיוון שונה.

סיפור המסגרת הוא על אדולף היטלר העומד בשערי הגהינום לקבל אותנו, אלא שהוא מנסה להציג את עצמו כמי שעבר טרנספורמציה משמעותית, קורא לעצמו אדי, ומנסה למצוא מחילה על מעשיו, אם כי לכל אורך הדרך שוב ושוב צצות ועולות תכונות ועמדות העבר. בשילוב של קטעי וידאו, שירה, פירוטכניקה ואפילו אקדחי מים, אנחנו עוברים עם אדי מסע חזרה אל הבונקר, למפגש עם אווה, מפגש עם ישו, חיפוש משמעות עם מאסטר במזרח, פגישה עם שטפן שחום העור שהופך לאהובו, ניסיון להיות חלק מקהילת ווק אמריקאית קלאסית ועד הגעתו לגיהינום והדיאלוג עם השטן.

כל אלו נעשים תוך כדי כך שאופיר שובר ללא הרף את הקיר הרביעי ולא רק מדבר עם הקהל, אלא גם משתף אותו ממש בהוויה. הכישורים המדהימים של אופיר ניכרים שוב ושוב ביכולת שלו לענות ולהגיב להצעות הקהל באופן מיידי התואם לאופי המופע, בשנינויות המעידות על אינטליגנציה ושליטה מוחלטת בכל הרבדים הרלוונטים של הנושא, של ההיסטוריה ושל ההווי הישראלי, עם רפרנסים שמצליחים לגעת בכל פעם מחדש בנקודה הנכונה, המצחיקה, הצובטת, המבקרת, המקניטה – והכל בהתאם להתפתחות הספונטית בשילוב הקהל.

יכולת האימפרוביזציה המרשימה של אופיר ניכרת לאורך כל המופע. מעבר להתמודדות הסוחפת שלו באינטראקציה עם הקהל, לאורך המופע הראשון שלו באולם גדול ומהוגן של המיינסטרים (בית ציוני אמריקה) – צצו אינספור תקלות לא צפויות, החל מהמיקרופון ששבק חיים מספר פעמים, דרך איש התאורה שלא פעם נרדם בשמירה, ועד לעודף מים לא צפוי מאקדחי המים שחולקו לקהל. דבר לא גורם לאופיר לעצור ולו לרגע. הוא דוהר קדימה, בקצב ובאנרגיות של מטאור, לוקח שליטה מלאה על כל סיטואציה, תהא אשר תהא, הופך כל תקלה לחלק מהמופע עד כי ניתן לחשוב שהדברים היו מתוכננים מראש, ומתקדם מבלי להתרגש או להסס. חיית במה אמיתית.

אם הייתם שואלים אדם ממוצע בישראל סביר להניח שאף לא אחד היה מאמין שבמופע בו היטלר ישאל את הקהל "אז אתם סולחים לי על השואה וזה?" הקהל יענה בחיוב. גם את אופיר הדבר הפתיע, אבל זהו התוצר של הכישרון העצום והכובש של אופיר, היכולות המהפנטות שלו והשליטה המוחלטת שלו על הבמה, יחד עם הומור שחור, לעתים על סף הנונסנס, סאטירה נוקבת והשילוב, שעל פניו נראה בלתי אפשרי, של כל אלו בדמותו של היטלר על הבמה במדינת ישראל. לא קורה רבות שבסיום מופע כל הקהל בבית ציוני אמריקה נעמד על רגליו ומריע דקות ארוכות, אבל כך היה בסיום "ימח שמי". ובצדק.

משחק: יפתח אופיר מאת: יפתח אופיר ותומר אברה בימוי: יפתח אופיר דרמטורגיה: ארז דריגס צילום: סאשה אנגל עיצוב תאורה: רותם אלרואי עיצוב במה: טל אריאל ארביב מוסיקה: אסף רוט ע.בימאי: דניאל ארד ניהול הצגה: ליהיא בוטבול טל

-------

*מדד ה-⌚: הצגה טובה באמת מצליחה למלא את הצופה, לרתק אותו למתרחש על הבמה, להסעיר, לרגש, לעניין, לפתוח את הראש, להרחיב את התפיסה, ומעל לכל, כמובן, להסיח את דעתו – לגרום לצופה לשכוח את הכאן והעכשיו. לסחוף אותו לעולם אחר עד כדי שההווה נעלם לשעה קלה. על בסיס זה מדד השעון מציין את מספר הפעמים שכותב שורות אלו מצא את עצמו מציץ בשעון במהלך ההצגה, בתהייה כמה זמן עוד נותר. הצגה טובה במיוחד מתאפיינת על פי רוב בכך שלא נעשתה אפילו הצצה אחת בשעון.