המחצית השנייה של ההצגה טובה ופתורה יותר, גם בקצב וגם בעצימות שלה, מה שדי מציל אותה מעצמה.

החיים לימדו אותי, שכשאני מבקר חומוסיה, טובה אהובה ומוצלחת ככל שתהיה, אסור לי לנתח אותה באותו מיכשור בו מבקרים מסעדת מישלן. גם את המחזה הטרי 'מדיאה' שעלה ביום ו' האחרון בסטודיו לתיאטרון של יורם לוינשטיין יש לנתח בכלים שהולמים מחזה של תלמידי שנה ג' ולא כהצגה של שחקנים מקצועיים בעלי נסיון רב וותק נצבר. אקדים ואומר שהעיבוד המודרני של מייק בארטלט לטרגדיה היוונית הקלאסית הזו, שנכתבה על ידי אוריפידס בשנת 431 לפנה"ס, פשוט מעולה. עכשווי, עדכני ובועט באשכיו של הצופה (או בשחלות שלה) בגובה הנכון וחזק. ואני גם מניח, שאודי פרסי עצמו, לקח נשימה מאד (מאד) ארוכה וכבדה, לפני שלקח על עצמו לביים קלאסיקה כזו ועוד בעיבוד עכשווי כזה. בהחלט עזרו לפרסי הבמאי, הוידאו ארט המוצלח של יערה ניראל והמוסיקה של יוני גבורה שעשו עבודה טובה מאד, שלא לדבר על התפאורה הנפלאה עם בריכת המים הגדולה שמכסה את מחצית שטח הבמה, שיצר בכישרון ואומץ מקצועי מרשים ורב שחף ביר המצויין. ועדיין, יש בהפקה הזו מן הטוב מאד, מהסביר שלא משביע רצון ומהפחות טוב עד כדי לאכזב. נתחיל עם שתי השחקניות יעל אברם (ששיחקה את שרה) ודנה עבודי (ששיחקה את פאם) שתיהן הפגינו כישרון משחק טוב, גם אם בוסרי. בהחלט יש להן, לשתיהן את מה שדרוש להיות שחקניות טובות בהמשך דרכן המקצועית, ויש רק לקוות שהן תלכנה בנתיבים ראויים בתחום המשחק - הן באמת שחקניות טובות. לגבי אלון בוקובזה (ששיחק את דמותו של ג'ייסון) ומטר יעקב (ששיחק את אנדרו), אמנם מדובר בשני זכרים מרשימים למראה, אבל שניהם לוקים במשחק 'סגור' ומכונס מידי, שמתבסס על דיקלום טקסט ומשחק בסיסי מכני ופחדני, כאלה שנוכחים על הבמה אבל פחות מציגים דמות משכנעת ואמינה וחבל. מה גם, שבמקרה של בוקובזה, מישהו חייב להדריך אותו לא לדקלם טקסט בו זמנית מול עינת ברנר, זה רק מחדד את המכניות וחוסר הקשב שלו מולה הוא חייב לנשום תוך כדי משחק, תנשום. בכלל, במחזה הפעם ניכר שחסרות אתנחתות שיכלו ליצור יותר מתח ויותר דרמה וחבל. לזכותם של שני הבנים הללו (יעקב ובוקובזה) יש לומר, שברגע שמטר יעקב יחדל להפגין פחד והתרגשות בהופעה מול קהל ויפתח בטחון ונוכחות בימתית פתורה ומשכנעת, ואלון בוקובזה בתורו גם ישתחרר מההגשה הרובוטית והמודעת מידי שלו, הם בהחלט יכולים להיות שחקנים טובים, הם ממש כמעט שם. לגבי דיויד ששוני (שמגלם את קרטר) זו לא אשמתו שקיבל תפקיד שכתוב או מבויים כל כך קטן, משעמם ומפוהק, כך שכל נסיון לבקר אותו כשחקן יהיה לא הוגן מצידי, זה היה מכמיר לב לצפות בו מתנהל על הבמה כמו פסנתרן ללא תווים וללא פסנתר, נתתם לבחור להיות סטטיסט אפור ושכחתם לחבר אותו לחשמל - זו באמת לא אשמתו ששכחתם לטפל בדמות שלו וצר לי עבורו. את הדמות הראשית של מדיאה משחקת עינת ברנר, לקח לי זמן להבין את מידת הכישרון האמיתי שיש בה, בעיקר לקראת סוף ההצגה, אבל גם את מידת האכזבה שלי ממנה, ואני אסביר למה. עינת ברנר היא שחקנית, נקודה, היא יודעת לשחק, אין בזה בכלל ספק, אבל היא רק 80% בתוך התפקיד וניכר שהיא באמת מנסה אבל לא די בזה. 'לנסות' כשאת בתפקיד ראשי ועוד בקלאסיקה כזו, זה לא מספיק ולא מספק. היה חסר לי טירוף, איפה הטירוף של הדמות? איפה השגעת? איפה האפלה המעכלת? כל מה שרציתי תוך כדי צפייה בה (בברנר) היה לתת לה לצפות במשחק העוצמתי של פאירוזה באלק בסרט האימה הקלאסי "הכישוף" (The Craft) משנת 1996. משחק שנחשב בקרב רבים לאחד הייצוגים הטובים החזקים והמשכנעים של טירוף נשי על ידי שחקנית בתולדות הקולנוע. ברנר לא מצליחה לתת לטירוף של מדיאה להשתלט על גופה, על תנועותיה ועל המימיקה כמו גם על האינטונציה שלה וזה כל כך מאכזב. היא משחקת את מדיאה המטורפת כאילו היא משחקת פרסרית בטיסה של אל-על וזו החמצה גדולה ומיותרת. המשחק שלה טוב, למדיאה הוא לא מספיק. אגב ביום בו עינת ברנר תשחק את מדיאה כמו שפאירוזה באלק גילמה את דמותה של ננסי דאונס - ברנר תהפוך מסטודנטית טובה למשחק לשחקנית טוטאלית ומצויינת! אבל אמרנו חומוסיה ולא מסעדת מישלן, נכון?! אז בשורה התחתונה מאד נהנתי מההצגה, המחזה כתוב טוב, הבימוי גם הוא טוב מאד, השחקנים למרות הכל, מציגים משהו שבהחלט הולם סטודנטים למשחק תוך כדי לימוד, ברמה מאד משביעת רצון בהתחשב בנסיבות. המחצית השנייה של ההצגה טובה ופתורה יותר, גם בקצב וגם בעצימות שלה, מה שדי מציל אותה מעצמה. ובנימה אישית, אני אב שבנו הבכור מתנכר לו מזה ארבעה חודשים, נתק פתאומי, מיותר לא מוסבר וכואב. הקטע בסוף ההצגה, בו מדיאה מטביעה למוות את בנה הצעיר, כמעט בגילו של הבן שלי, הזכיר לי את מות הקשר שלי עם בני הבכור ופשוט התחלתי לבכות. לראות את הגופה של הנער מוטלת חסרת חיים בבריכת המים, זה רגע ששבר אותי אישית בסוף ההצגה. הרגשתי אבלות אמיתית, צער פיזי נורא. ראיתי מולי את הבן שלי, לא את גופתו חלילה, ראיתי את הקשר שלי איתו מוטל מת. אני כל כך מתגעגע אליו... רגע עוצמתי שכזה, שמנקז לתוכו הצגה שלמה, מביא אותי לסלוח ולמחול על כל הבוסריות שהופגנה בה או על המשחק הלא אפוי דיו שקדם לה - ולכן מודה אני ועוזב ירוחם. ממליץ לכם ללכת לראות את 'מדיאה', זו אחרי הכל הצגה טובה עם סוף עוצמתי, משחק טוב, בימוי מצויין וחובה עלינו לתמוך בדור העתיד של התיאטרון בישראל במיוחד כשהוא בתחילת הדרך. ההצגה 'מדיאה' תציג עד 23 במאי, למיטב זכרוני גם בימי ו', באולם עבאס ברחוב חנוך 19 תל אביב (בשכונת התקווה) לפרטים ולרכישת כרטיסים 03-6886514 שלוחה 1 מומלץ בהחלט. לכו לראות.