ביקורות על אפס ביחסי אנוש

באתי עם מלא תקווה ורצון לפרגן למחזמר ישראלי מקורי שמבוסס על סרט שסנוב שכמותי מאד נהנה ממנו. אנו נכנסים לאולם ועל הבמה יש שני מחסומים בלואיים ושדכן סיכות ענקי. אני מודה, מאד אהבתי את זה. נראה מקורי ומעניין. חבל שאיך שההצגה מתחילה השדכן עולה למעלה כאילו הוא מסך, ואת המחסומים מעלים ופה נדמר השימוש שלהם בהצגה. חבל. מתחיל שיר הפתיחה, ואני יושב לי בשורה 8, לא מצליח להבין מילה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל זוג שישב מאחורי ולא סתם את הפה. אבל אחרי שהשתקתי אותם, הבנתי שמערכת הסאונד בבית לסין לא מותאמת למחזמר ופשוט לא מבינים מילה בזמן שיש שירים. למדו מהבימה כנראה. שיר הפתיחה הוא חמוד ונחמד, אבל מפה אנו נתקלים בבעיית בימוי שחוזרת על עצמה. קאטים. כל סצינה מסתיימת בקאט, חושך וחילוף תפאורה. זה גורם לכך שהרצף של העלילה נשבר ויוצר מן תחושת תקיעות וחוסר התקדמות שמאד מורגשת בחלקה הראשון של ההצגה. אבל באנו למחזמר אז בואו נהנה. אז השירים של עילי בוטנר ואורן יעקובי, חביבים במקרה הטוב ומעיקים במקרה הרע (אני מסתכל עלייך השיר על הבחור החתיך שלא נגמר). אני וחבריי לצפייה בקושי יכולנו לזכור שיר אחד מהמחזמר בסוף ההצגה (מלבד בת דודתי שיודעת את המחזמר בע"פ כי זו הייתה הפעם ה11 שלה שהיא צופה בו). כן אציין לטובה את השיר של המטווח, שעושה רפרנס מאד יפה לשיר מאד מוכר משיקגו, ובעיני זה היה השיר הכי טוב בהצגה. הכריאוגרפיה של עוז מורג היא קצבית ונכונה למחזה, ויש בה כמה רגעים מאד מהנים ומאד נכונים. התפאורה של שני טור עושה את העבודה ומייצרת תחושה צבאית במיקום איזוטרי (מלבד השדכן הענק שנעלם. חבל רציתי לראות מה עושים איתו) עיצוב התלבושות של אורנה סמורגונסקי נכון להצגה, אבל לחיילים היו חסרות דרגות שמתאימות להם, היה יכול להיות נחמד אם היה קצת יותר דיוק צבאי. ובאופן אישי הרגשתי שהתלבושות בשיר עזריאלי היו גרוטסקים ייתר על המידה. אבל סך הכל העולם של ההצגה בנוי מאד נכון. עיצוב התאורה של קרן גרנק הוא טוב. שם דגש על המקומות הנכונם ומצליח להעביר את החוויות של הדמויות. כשבאתי לראות את ההצגה הזו ידעתי שמדובר בעיבוד, ובאמת שאני מנסה לא להשוות לסרט ולשפוט את היצירה על פי מה שהיא. אבל אני חייב לציין משהו חשוב זהו מחזמר המדבר על חוויה נשית בצהל ועל חוויה נשית בכללי. הסרט שעליו מבוסס המחזמר, נכתב ובוים על ידי טליה לביא, אישה. את העיבוד למחזמר עשה אורן יעקובי, עילי בוטנר אמון על השירים ואת תפקיד הבמאי טופס עידו רוזנברג. כולם גברים. חששתי שזה יפגום בטקסט, ולצערי כך קרה. בעיני (גם אני בסופו של דבר גבר) היה מאד מובהק שהמחזמר נכתב על ידי גברים שמנסים לכתוב על החוויה הנשית, בצורה פמיניסטית ומותאמת לתקופה, אבל התוצאה מאד רחוקה מזה. כל דמויות הגברים הן חד ממדיות וכולם הם אידיוטים מוחלטים ואנסים בפוטנציה (או לא בפוטנציה), כך שכל הצגה מורכבות נעלמת. זה הכי מודגש בדמויות של רון שחר, שנראה כאילו הוא רוצה להיות בכל מקום אחר מלבד על הבמה, ושל אסף הרץ. המשחק שלהם נשאר שטוח ולא מתרומם מעבר למה שמוצג במחזה. דמויות הרקע הנשיות מאד סטריוטיפיות וכמעט ללא עומק. השחקניות עושות כמיטב יכולתן, אך בגלל הרידוד המוחלט של הטקסט הן להן כל כך עם מה לעבוד. חשוב לציין שהקהל נקרע מצחוק, אני פחות. את העוול הכי גדול חוטפת דמותה של המפקדת רמה. רמה, אשר בסרט הייתה מפקדת ראויה שמנסה בכל כוחה להתקבל לעולם הגברי של הצבא, הופכת בהצגה לאתנחתא קומית עם התנהגות ילדותית שלא מותאמת למה שהדמות אומרת ושרה. לא קיבלתי ממעיין תורג'מן הרגשה שהיא באמת מפקדת. היא מדברת בעיקר בצעקות ועם הידיים, וההתנהגות שלה נתפסת כילדותית. לא ראיתי מישהי שמנסה לעשות הכל כמו שצריך והכל חומק לה מתוך האצבעות אלא ילדה שמשחקת בנדמה לי. כך גם כל הקרב ראש בראש מול זהר, בגילומה של אלונה סער, מאבד מהכח שלו כי לא ניתן לקחת את רמה ברצינות. אותו דבר גם עם השיר שלה, בו היא אומרת שהיא ניסתה להכנס לעולם הגברי, אך זה לא מתאים למה שראינו עד עכשיו על הבמה. אני רוצה לדבר קצת על אלונה סער. היא מחזיקה את ההצגה על הכתפיים שלה בגאון. אני יודע שהיא מחליפה את מגי אזרזר שיצאה לחופשת לידה, אבל סער עושה תפקיד פשוט מצויין. היא מבינה את הדמות שלה ולוקחת את המחזמר הזה בידיים. עוד שחקנית שהפתיעה אותי לטובה היא דיאנה גולבי, שמגלמת את אירנה, החיילת שלא שמה פס על אף אחד. כל רגע שהיא על הבמה היא גונבת את ההצגה, והקהל משתולל מצחוק. הייתה החלטה מאד נכונה להביא לה לשיר שיר ברוסית, זהו רגע קטן ונפלא שקורה במחזמר, בלי כל שום ספק הרגע האהוב עלי בו. גילוי נאות, אני לא מחובבי משי קלנשטיין. אי אפשר להתווכח שהיא יודעת לשיר והיא אחת הזמרות הכי טובות בהצגה, אך בעיני, יכולות המשחק שלה מוגבלות. אמנם יש לה חן, והיא נראית אדם מאד נחמד, אך לאורך ההצגה לא הצלחתי להבין מה הרצון של הדמות שלה, וההתנהגות שלה לא תמיד תאמה לדמות. בנוסף לזה היא בולעת חלק מהמילים כך שעם מערכת סאונד שגם ככה בעייתית, נעשה מאד קשה להבין מה היא אומרת או שרה. אני חייב לציין לטובה את הטיפול הנכון שהמחזמר עושה בנושא הפגיעות המיניות. זו הנקודה שהבימוי של עידו רוזנברג עובד הכי טוב. ההקבלה בין ההטרדה שעוברת דפי להטרדה שעוברת זוהר, מצויינת ובאופן כללי הנושא טופל ברגישות ובחוכמה. בגדול, מדובר בעוד מוצר בינוני נוסח התיאטרון הרפרטוארי הישראלי. אין שום דבר חדש, המסר מועבר בכפית ורב השירים נשמעים אותו דבר. אבל - מדובר בקאסט צעיר ותוסס שנראה שבאמת נהנה, פחות התחברתי, נחמד אבל לא וואו, ארוכה מידי