ביקורות על פעולות פשוטות

כמה מחשבות על "פעולות פשוטות" בהבימה, דרמה משפחתית מאת יותם גוטל בבימויו של אריאל וולף - 1) כיף שאירועי תרבות מייצרים תדר של משהו שלא כדאי לפספס, ועוד יותר כיף ונדיר שזה קורה בתיאטרון ובוודאי בהבימה. ומבחינתי "פעולות פשוטות" באופן מובהק יצרה תדר כזה. בוודאי לאור העובדה שמדובר כאן בטבילת אש ראשונה בתיאטרון הלאומי של שני יוצרים - גוטל ווולף - שבאו אליו מאזורים יותר הרפתקניים ופרינג'יים של התיאטרון, כדי לפתוח את העונה הראשונה בניהולו האמנותי של נועם שמואל. בוודאי לאור העובדה שיותם שיחק את בן דמותי בסרט שלי "תל אביב", אז ברור שכל דבר שיעשה מעתה אהיה מושקע בו רגשית. 2) "פעולות פשוטות" היא חוויה מתעתעת. נראה כאילו העוצמה החווייתית שלה היא גדולה מסך מרכיביה. על הבמה מתרחשת אלכימיה קסומה, כמעט מוזרה, בין שחקנים נפלאים (רובם פנים אהובות ומוכרות מהשורה הראשונה של הבימה), טקסט ובימוי, שקשה להסיר ממנה את המבט והיא נוגעת במשהו עמוק וקמאי בכאן ועכשיו. עצם הצהרת הכוונות לעסוק בכאן ועכשיו (ישראל בימים שלפני ה-7.10.23 דרך שלוש ארוחות משפחתיות) היא כבר מעוררת הערכה ועניין, כי בשום אופן לא מדובר בהצגה אסקפיסטית או בידורית כנהוג במקומותינו. ההערכה גוברת עוד יותר כשהדבר קורה ברמה אמנותית והשקעה ניכרות. יש כאן כוונה אמיתית להעניק משמעות למושג "התיאטרון הלאומי", ולתרגם אותו למעשה אמנות אותנטי ונוגע ללב, שמעניק לצופים מרחב לעיבוד וריפוי, כמו שתיאטרון אמיתי צריך לעשות והתיאטרון הישראלי בקושי עושה. 3) מה שכל כך מתעתע מבחינתי ב"פעולות פשוטות", שכשמפרקים את החוויה העוצמתית של ההצגה למרכיבים, לא קשה למצוא בה פגמים. קודם כל, ברור שההצגה מנסה לא להעליב אף אחד בפוליטיקה הרכה מאוד שלה וגם מקפידה לא לאתגר את הקהל בשפה הבימתית (בניגוד למצופה מהיוצרים), שבסך הכל נשארת די צמודה למיינסטרים הסלוני הישראלי, אם כי עשוי ומבוצע בקפידה. גם השפה של המחזה היא שפה ריאליסטית, נטולת פיוט, ובדמויות שהוא מייצר יש גם כן מין חוסר ספציפיות ומורכבות. הוא גם חוטא באופן מובהק בייצוגי "האחר" שלו, אם מדובר בראמה המטפלת הערבייה, שההבטחה בדמותה מעולם לא מתממשת, ואם בוולאד, המאהב "הרוסי" באופן מודגש מהטמבוריה, שרוסיותו הגדרתו והוא אפילו לא מופיע על הבמה בגופו. כל הדמויות כמעט מגלמות מעין ריקנות וסתמיות, שאין בחייהן הרבה יותר מ"פעולות פשוטות" וקיומן הוא חסר תכלית. אפילו על העובדה הדי מובהקת שהן חיות באחד הקיבוצים בעוטף עזה המחזה לא מתחייב עד הסוף. 4) אבל מצד שני יש את האלכימיה. והאלכימיה גורמת לחוזקות ולפגמים של ההצגה להצטבר לתמהיל בימתי יוצא דופן, מרגש, עמוק ורענן. אי אפשר לטעות בקסם של תיאטרון אמיתי שניכר ב"פעולות פשוטות", ועל כן לא כדאי להחמיץ אותה.