טוענים תוצאות
זה ייקח רק רגע
תיאטרון בישראלהבית לאוהבי התיאטרוןזה ייקח רק רגע
זה ייקח רק רגע

התמונה: באדיבות אנסמבל תמונעלעמוד ההצגה באתר התיאטרון
המחזאי רועי יוסף שהה שישים ימים במחנה 'שורה' במסגרת שירות מילואים. במהלך תקופה זו, הוא עסק בזיהוי קורבנות הטבח, וחיפש סימנים שיאפשרו את זיהויים וקבורתם. ההצגה היא ניסיון כן וחשוף להציג את האירועים שהתרחשו שם, ולסייע בהבאת המנוח למנוחה נכונה.
סטניסלבסקי גורס שיש שני סוגים של מחזות. יש מחזות שאתה יוצא מהם ואומר לעצמך, ׳בחיי, אני פשוט, מעולם לא, אלוהים, אני רוצה, עכשיו אני מבין! איזו יצירת מופת! בואו נלך לשתות קפה,׳ ועד שאתה מגיע הביתה אתה כבר לא זוכר את שם המחזה, לא מסוגל לזכור על מה הוא היה. וישנם מחזות – וספרים ושירים ושירה ומחול – שהם אולי מרגיזים או מורכבים או יוצאי דופן, שאתה יוצא מהם לא בטוח, אבל מהרהר בהם למחרת, ואולי במהלך השבוע, ואולי עד סוף חייך. מכיוון שהם לא מושלמים, הם לא סדורים, אבל משהו בהם בא מהלב, ולכן הולך אל הלב״ (דיוויד מאמט, בתוך ״שלושה שימושים לסכין״). ההצגה ״שורה״, שכתב וביים רועי יוסף, עונה בדיוק לתיאור יצירות מהסוג השני. צפיתי בה אתמול (מוצ״ש), וההשפעה שלה עליי הולכת ומחלחלת. יוסף, איש תיאטרון ששירת במילואים במחנה שורה לזיהוי חללים, הוא אדם ויוצר רגיש. ככזה, הוא הבין שאת מה שעבר עליו באותם שישים ימי מילואים, עליו להעביר לבמה. אם היה זה מחזה יווני קדום, כנראה שהאלים היו פוקדים עליו לתעד הכל – למען עצמו, למען מי שהיה שם, למען הדורות הבאים. כשמקומם של האלים, או האל, נפקד מעולמנו, נשאר ציווי פנימי עמוק, לעתים לא מנומק. אבל איך עושים את זה? איך מתמירים את הזוועה לאמנות? הרי הסיפורים האמיתיים מהטבח כל כך חזקים, כל כך בלתי נתפסים, שכל ניסיון להעביר אותם לבמה רק יפגע בהם ויחטא בפורנוגרפיה רגשית. ״שורה״ נמנעת מהבור הזה בחוכמה וברגישות. תחת אצטלה של תיאטרון תיעודי, היא מביאה דווקא את סיפוריהם של האנשים ששירתו במחנה: החייל הדרוזי, איש האחזקה, השוטרת התימנייה, נהג המשאית שנקלע לקו האש, ועוד – כולם מספרים באוזני המחזאי (והקהל) על דרכי ההתמודדות שלהם עם הזוועה, ואף נותנים לו הערות לכתיבה (״תכתוב על זה סדרת טלוויזיה״, אומר לו חברו ליחידה שחאדה. ״שם הכסף הגדול״). כבר למן ההתחלה ברור לנו שהשחקנים מודעים לעובדה שהם רק מייצגים דמויות אמיתיות. כך, למשל, יוסף לובש עם כניסת הקהל וסט כתום שעליו הכיתוב ״אני״, אותו הוא מעביר לשחקן שחר נץ, שמגלם אותו לכל אורך ההצגה. המבט החיצוני הזה כמו אומר לנו: ״ברור לנו שאנחנו רק שחקנים שמתיימרים להיכנס לנעליהם של אנשים בשר ודם. אבל כמו שאין לנו באמת אפשרות לחוות את מה שהם חוו, כך גם יכולת המימזיס, חיקוי המציאות, של התיאטרון מוגבלת״. ודווקא המודעות למגבלה היא שהופכת את הצפייה לעשירה כל כך, צבועה בגוונים עדינים של אירוניה, ובעיקר – נותנת לנו לא רק אפשרות להתמודד עם הזוועה, אלא מאפשרת גם הפניית מבט אל החיים, אלו שמתחת לכתמי הדם מנוקדים לעתים גם ברגעים של יופי ואנושיות.
מומלצת
מומלצת, משחק מעולה
מדהים
חד פעמית
שורה אחת ההצגות המשמעותיות של התקופה, כתיבה ובימוי יחודיים וקאסט מרשים והפקה מאוד נוגעת ומיוחדת, אי אפשר להשאר אדישים.
מומלצת, משחק מעולה
מומלצת
הביקורות והדירוגים באתר נכתבים על ידי צופים ומשקפים את דעתם האישית בלבד, לא את עמדת האתר.
שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן / מיכל טופורק, אורי דב יוסף בלופרב / גלי פרנק, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף
גלו עוד:
הדעה שלכם חשובה לנו ולקהילה 🎭
ההגרלה השבועית
דרגו הצגה שראיתם — לחיצה אחת על כוכב, ואולי הזוג הזה שלכם.
הצגה מרתקת על מורה צעירה המלווה תלמידים למסע לפולין, שבו טראומות מהעבר צפות ועולות, בשילוב סאונד היפר-ריאליסטי.