זינגר

ממה מתחילים? איך אפשר לשפוך על הנייר את כל מנעד הרגשות שאני חשה כרגע? נתחיל מהסוף..Masterpiece! זה היה עוצר נשימה! עם הרגשה כזאת לרוב אני חוזרת מתיאטרון "גשר" כי שם תמיד ישנה איזשהי יחודיות שאין בתיאטראות אחרים. מה אני אגיד לכם? ציפיתי שזה יהיה טוב ..אבל לא חשבתי שעד כדי כך! חייבת לציין את התרגום המעולה של תום חודורוב ושחר פנקס! הבימוי של גלעד קמחי מבריק! התפאורה של ערן עצמון יוצאת דופן..כל כך אהבתי שהיא התאימה את עצמה לרוח התקופה..מה לא היה בה..כל אלמנט בצבע..תרשו לי לעצור פה אחרת אני אתחיל לספיילר וחבל! רק אציין שהמערכה השנייה מאוד מסקרנת! התלבושות של אורנה סמורגנסקי זאת תאווה לעיניים! תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים שבכל תו מוכיחה כמה היא עצומה וכמה היא מוסיפה! הקאסט...אלוהיי הקאסט! עמוס תמם - ראיתי את עמוס בהרבה תפקידים..רוב תפקידיו יושבים על אותו סטריאוטיפ..אבל פה קרה לי משהו שלא היה.. לא חושבת שמישהו אחר יכל לגלם את התפקיד הזה טוב יותר! כריזמה טבעית, הזחיחות, ההתנשאות...היכולת לסחוף את הקהל אחרייך..זה פשוט היה מדוייק! משחק מאוד אמין ואותנטי! נדב נייטס - אני אניח רגע בצד את העובדה שנדב הוא השחקן הכי אהוב עליי בארץ וזה לא סוד. השקט הפנימי של האיש הזה והיכולת בשתיקה לעורר הוריקן של אמוציות זה משהו שלא קורה! אין כאלה! ראיתי אותו באינספור תפקידים מתחילת דרכו ..אבל כמו שהוא ריגש אותי פה..אין לי מילים! תודה עלייך! רוי מילר - איזה שחקן מופלא! לשחק תפקיד כל כך לא פשוט ברמה כל כך גבוהה ונוגעת ללב..שאפו! יחד איתם שיחקו בגאון: רמי ברוך, אלינור וייל, עמית שושני, אבי טרמין, אסתי קוסוביצקי, מתן און ימי, טובית סמאי, נעם ברט, גלי פרנק, טל פרלמן ואריאל קורט..אתם ענקיים! תראו רבותיי, הצגות סביב השואה הן עניין של טעם. גם הצגות ארוכות(3 שעות כמו זאת)יכולות להיות טובות מידי או גרועות.. דבר אחד אני יכולה להגיד..ההצגה הזאת פנומנלית! וזה קונצנזוס! תיאטרון ה"קאמרי" בהברקה מאוד מיוחדת! רוצו לראות!

הינכם מוזמנים לקולנוע הבימתי, העוצמתי, האכזרי, הלא מוסרי! הגעתם בזמן, שבו במקומותיכם. המחזה נפתח בסרטון אדיר שמחדיר את עומק הגיהנום: השואה. שלושה קווים שחורים, והופ! כותונת פסים! במרכז הסיפור עומד לו פיטר זינגר. תחילה כפוף, אבל אחר כך נהפך לזעוף ומכופף את כולם! הרעב מתגבר, והחיילים לא מרחמים. מערכת השיא כמובן מתרחשת לאחר ההפסקה, כאשר תחילתה היא בהפסקה עצמה ומדמה מאחורי קלעים של "הצגה" בכיכובם של חבורת היפים ובובה ענקית, שללא ספק שומטת את הלסת!!! וזה לא צחוק!!! הדיוק חסר התקדים הזה משחרר רגעי סערה אצל הקהל, ומחשבות אין סוף. בסופה של ההצגה, יש צורך עז לקחת הפסקה של דקות מההליכה חזרה לרכב /או לבית, ואפילו מהשינה על מנת לעכל את כל הנראה! עמוס תמם בתפקיד זינגר מושלם, וכך גם עוזרו רוי מילר שמציג אדם פגוע ראש, ומציב לכולנו את תמונתו של האדם הרזה והצמא הנראה כמו בציור "הצעקה" מאת אדווארד מונק, ראויים להערכה עצומה!

יותר מאשר הצגה, זינגר זו חוויה בימתית מהנה וענקית מדובר בשואו ענק, עם מוזיקה מרהיבה, תפאורה מרשימה ושחקנים רבים. הסיפור עצמו טוב והשחקנים מעולים (במיוחד עמוס תמם ונדב נייטס הנהדרים) אבל מרגיש לי שהייתה יותר מדי התעסקות בשואו הענק וקצת פחות במהות של ההצגה. סך הכל הסיפור טוב, אבל נמרח הרבה יותר מדי. לסיכום, הצגה מומלצת למי שאוהב תיאטרון גדול עם אורות ומוזיקה חיה, ופחות מחבש סיפור מדוייק שמועבר על במה בדרך הקלאסית.

המחזה "זינגר" בקאמרי הוא אפוס תיאטרוני על הישרדות, כוח ומחירו של הזיכרון שלוש שעות של תיאטרון רחב יריעה, סוחף ולא מתנצל, מציב זינגר של תיאטרון הקאמרי מראה חדה ולא נוחה אל אחת המורסות העמוקות ביותר של העם היהודי, לא רק השואה עצמה, אלא מה שנעשה אחריה. מה עושים עם מי ששרד. ומה נשאר ממנו כשהוא מחליט להמשיך לחיות בכל מחיר. פיטר (פיוטר) זינגר יוצא מאושוויץ חסר כל ומגיע ללונדון כפליט. הוא מחליט להיאחז בחיים, למחוק עבר ולהמציא את עצמו מחדש בעולם שבו מוסר הוא מותרות. אט אט הוא בונה אימפריית נדל"ן, חודר לחברה הגבוהה הבריטית, כובש נשים ודלתות, ועושה זאת תוך רמיסה שיטתית של דייריו, ניצול פחדים וניהול כוחני של מציאות שאין בה חמלה. כשהאמת מתחילה לצוף, המבנה כולו מתחיל להתערער. המחזה, המבוסס בהשראת סיפורו האמיתי של פיטר רחמן, אינו נאמן לביוגרפיה אלא משתמש בה כקרקע לדיון רחב על הישרדות, אשמה, זיכרון והמחיר האנושי של הצלחה. הקאמרי לקח את מחזהו של פיטר פלאנרי, בתרגומם של שחר פנקס ותום חודורוב, והפקיד אותו בידיו של הבמאי גלעד קמחי, שיוצר כאן עולם תיאטרוני דחוס, קצבי ומטריד. עמוס תמם, בדמותו של פיטר זינגר, מגיש משחק כנה, מדויק ואמיתי. הוא מצליח להעביר כחוט השני את סיפורו של אדם שקם מהמשרפות ובוחר לעשות לביתו באופן הכי נוקשה וקשוח שאיש עסקים יכול להיות. זינגר אינו מבקש סליחה ואינו מחפש מחילה. הוא מבקש שליטה. עמוס תמם מגלם אדם שבחר להמשיך לחיות כאילו כל מוסר נשרף יחד עם העולם הישן. זהו משחק מדויק, כמעט חסר רגש במכוון, שמבהיר כי הבחירה לשרוד בכל מחיר אינה גואלת – היא רק משנה את צורת האלימות. מולו ניצב רמי ברוך בתפקיד מירצ'וק, הקאפו האוקראיני. זהו ציר הזיכרון האפל של ההצגה. הקאפו מן המחנה, הקריין הפונה לקהל והזקן באחרית ימיו, כולם מתנקזים לדמות אחת שמסרבת להיעלם. הנוכחות שלו חורטת את ההבנה שהעבר אינו נגמר, הוא רק מחליף בגדים. לצידם בולטים נדב נייט כסטפן, האמן שנשאר צעיר תמיד, בזמן שסימני הזמן ניכרים על האחרים דרך איפור ושיער, ורוי מילר כמאניק, שאיבד את זיכרונו לאחר שהוכה במחנה ההשמדה ואיבד יחד איתו את עברו כולו. ההצגה נפתחת מול גדר תייל ועגלה, דימוי ישיר וחשוף של אושוויץ. מכאן מתחיל מסע שמדלג בין זמנים ומקומות, כשהבמה זורמת בהדרגה אל בריטניה של שנות החמישים והשישים. התפאורה בנויה סביב מבנה מלבני אחד. בצידו האחד מופיעות אותיות ענק עם שמו של זינגר באנגלית, ובהמשך הן מתחלפות בקיצורי שמות של חברות נוכלות. אותו מבנה הופך לדירה, משרד, מועדון, מחנה ולעיתים לכלוב. זהו עולם שנבנה ומתפרק כל הזמן, בדיוק כמו זהותו של הגיבור. ייחודה של ההפקה בכך שהחלפת התפאורה מתבצעת על ידי השחקנים עצמם, תוך כדי תנועה בין סצנות. אין עצירות ואין ניתוקים – הכול קורה מול העיניים, מוסיף קצב, חיוניות וזרימה טבעית להצגה. תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, אינה ליווי אלא שחקן נוסף על הבמה. הנגנים גלויים, נוכחים ולעיתים אף משתלבים כסטטיסטים בתוך הסצנות. קטעי המעבר, שנכתבו במיוחד על ידי אמיר לקנר, אינם רק גשרים מוזיקליים אלא כלי רגשי שמעמיק את הסיפור. בחלקו השני של המחזה מופיעים עיבודים לשירי הביטלס, בחירה מדויקת שמציבה מראת זמן לבריטניה של תחילת שנות השישים. המוזיקה הקלילה לכאורה פוגשת מציאות אנושית קשה ויוצרת דיסוננס שמחדד את הביקורת. מאת יובל אראל, הבלוג של יובל אראל https://yuvalerel.com/ מהמערכה הרביעית ואילך, זינגר מתפצל למחזה בתוך מחזה. קומונה של צעירים, בראשות בתו של הקאפו, מעלה הצגת פרינג' משלה בתוך העלילה. המהלך הזה מנתק את הסיפור מציר הזמן הליניארי ומשליך אותו למרחב אחר, רעיוני ורגשי. הצעירים מסרבים להמשיך את אותו סיפור של כוח ושליטה, ומבקשים לשאול שאלות על אחריות, זיכרון והעברה בין דורות. ההצגה שהם מעלים מערערת את הנרטיב המרכזי ופותחת את המחזה לפרשנות רחבה הרבה יותר מסיפורו של זינגר עצמו. בסופו של דבר, המחזה זינגר אינו שואל מה קרה שם, אלא מה אנחנו עושים עם זה עכשיו. האם הזיכרון הוא מצפן מוסרי, או כלי כוח נוסף. זו הצגה שלא מבקשת הזדהות, אלא אחריות.