להיות ג'ובאני

ההצגה שכתב שאול קונטיני, עו"ס קליני-מטפל, על חוויותיו כצעיר המנסה למצוא דרכו כזמר אופרה בוחנת לעומק את החלום ושברו, למול מערכת יחסים רעילה עם המורה לפיתוח קול. מדובר בהצגה מרתקת, בעלת עוצמה, דרמטית ומרתקת לכל אורכה ושני השחקנים נותנים משחק מצויין. הבמאי עשה עבודה נהדרת. מומלץ בחום, נהננו מאוד, זה מסוג ההצגות שמשאירה רצון לראות אותה שוב.

פערי כוחות, התנשאות יצרית מול מגננה רגשית, אימה, עלבון מתבקש, עד כדי נקמה. המוסיקה שאמורה לקרב - הופכת לא ל"מקרבת", אלא ל"קרבית", נשק קטלני במשחק הכוח. הרמת מסך מרתקת ליחסים בין מורה ותלמיד, הסטת מסך פנימית בין כל אחד מהשנים לבין עצמו. עצימות עזה מתחוללת במקצוע זה, ואין שני לה. מעבדת חשיפה פסיכולוגית נדירה. 10 שנים עבד שאול על המחזה - וזכינו להגיע לבכורה. קונטיני, המחבר, הוא ההשראה לדמות התלמיד (שמוליק). כפסיכותרפיסט, ידע על מה הוא כותב. הכרתיו לאחרונה. דווקא את דמותו של הזמר הוותיק, המורה, (הרמן), זכיתי להכיר עוד קודם. אכן דמות דמות, גם בחייו שמחוץ לבמה. וכך, באופן נדיר, צפיתי במחזה משני מבטים, משתי זויות הבנה. במופע היתה זו כמובן הזוית של שאול, וטוב שכך: הריסוק שבהתנגשות הדמויות, גם אם רקדו, וחמלו, היה חזק יותר עבורו. אך פלא הוא שאסף כוחות לתעד חוויה כה טורפת. בשנות הכתיבה הזמר המורה נפטר, שאול יבדל"א חי, אולי עכשיו חי יותר. ואדרבא, מסייע וסועד אחרים, גם נפגעי טראומה. מאלף. עוד הצגה צפויה באפריל. בהצלחה!

מומלץ, מרגש, מהפנט - איני מבקר הצגות אולם הסיפור, שמעביר בעיניי את השימוש של המורה לאופרה בכוחו כדי לספק את צרכי האגו שלו דרך התלמיד הלא מנוסה, אל המריח, הלומד עד ש... תראו בעצמכם. כל מי שלמד וגדל במסגרות אצל מורים בשאפתנית.רבה ונתקל במורים שרוצים ללמד אבל לא רק, יזדהה. אצלי זה כסטודנט לרפואה ועוד מצבים. מביט מראה עצמתית מול החברה שלנו, איפה מתחילה ההוראה והיכן היא עוברת מלמידה וטיפוח לשימוש לרעה בכוח. זה נכון גם לצד השני , המלמד, כי ללמד נכון זה לתת כלים ולשחרר ולא להשתמש תלמיד להגשים חלומות אישייים של המורה. המשחק נהדר, מקצועי, רענן, האווירה מיוחדת כמו בניקו ניתאי, וגם 2 אזעקות השתלבו לנו מבלי משים בתוך כל זה. אוירה טובה מומלץ, אבוא שוב. כדאי גם לטעום מהמטעמים האותנטיים בסביבה, אם פתוח. סרטוני הרקע והמוסיקה מדויקים, הבמאי והמחזאי עשו עבודה ששלחה אותי למחזות רחוקים של התפעמות ודמיון בכל מקום ובכל זמן. עברו לי בראש דנטה ווירגיליוס, הפרופסור שלי ואני, סיפורי נשים ועוד המון. בסוף זה אישי, אמיתי, בלי מחסומים. הורה!!

בהצגה הזו, הכותב פורס את נפשו אל מול הקהל ומספר בצורה נקייה למדי, את חוויותיו. ההצגה חשובה ביותר בעיקר כיוון שהיא משקפת כיצד השתנה עולם התרבות. היא תמונת מראה מורכבת שמציגה לנו את המאפיינים הנרקסיסטיים ומאפייני השליטה שהיו קיימים, ועדיין בעולם התרבות ובעולם המוסיקה הקלאסית בפרט. עולם בו המאסטר, או המורה, הוא שליט העולם והתלמיד הוא פלסטלינה שניתן ללוש אותה, ולאו דווקא בצורה הטובה ביותר. העולם של היום משתנה. גבולות יותר ברורים. אנושיות יותר נוכחת. תלמידים חכמים יותר ומורים זהירים יותר. עם זאת, זה עדיין קיים. עולם המוזיקה הקלאסית, כעולם שמקדש מסורות עתיקות, עדיין לא השתחרר מגישות מסויימות שאולי היו קבילות לפני 100 שנה אבל לא בעולמנו. הצגה חשובה ביותר לכל אדם שרוצה להתפתח בחיים, ללמוד מהחוויות של המחזאי ולהקיש כיצד מערכות יחסים בריאות צריכות להבנות בעולם של ימינו ובעיקר, ממה להזהר. הצגה חובה