מי בעד

חושו אחים, חושו, לראות את ההצגה החדשה של הקאמרי, ״מי בעד״. את המחזה הספרדי כתבו מחדש דוד בילנקה ורוני ברודצקי שביימה בכשרון רב. קבוצת דיירים מתכנסת לישיבת ועד בית, על הפרק; שיפוץ המקלט. כמה רלוונטי אחרי מלחמת העולם שחווינו, כשאנחנו עוד מחליפים שמשות שבורות וחולפים על פני בניינים שהטילים האיראנים הגיעו אליהם בדייקנות של שליח וולט. דיירי הבניין, אסופה של פרצופים מוכרים לכולנו, דנים בענייני דיומא, ואז, אבישי, אחד הדיירים (יואב לוי הנפלא, שחייו ודירתו מתפרקים באותה המידה), מספר שהוא עומד להשכיר את דירתו לבחור מהעבודה; מתמודד נפש. תיבת פנדורה נפתחת, וכל הפחדים כולם, יוצאים לחלל החדר, וכבר אי אפשר להבין מי שפוי ומי לא, מה נורמלי ומה ביזארי, וזה מתכתב בגאונות עם המציאות המטורפת שאנו חווים במדינה הבלתי אפשרית שלנו, מנסים לשמור על שפיות במציאות של חוסר שפיות, רוצים נורמלי, אבל חושבים שכולם משוגעים, והאחר הוא לא אני, ואהבת לרעך רק אם הוא כמוך, וכמו שכתב סארטר; ״הגיהנום הוא הזולת״, והגיהנום של רוני ברודצקי הוא מצחיק עד דמעות; ענת וקסמן הנפלאה היא יו״ר ועד הבית, נדב אסולין המשגע הוא נהג המונית הצבעוני שעושה מאמצי על לשלוט בכעסים, מיכה סלקטר, הוא ראובן, הנצמד לתקנון, כנרת לימוני המופלאה היא תמרה - הנמרה היצרית, אביגיל הררי, היא עמליה הרגישה, וכפי שכתבה רוני ברודצקי בתוכנייה; ״בסוף אין לנו ברירה אלא להודות; הדמויות המופרעות על הבמה הן לגמרי אנחנו״, ועם ההשלמה הזו, שהכל משוגע, קחו לכם שעה וחצי ותצחקו את הטרלול הזה החוצה, עד שהבטן תכאב, ולזה, גבירותיי ורבותיי, קוראים סובלימציה. ובהצגה הזו, הקאסט, הבימאית והמחזאית והמחזאי, עושים את זה פשוט מצויין ונותנים לקהל מתנה גדולה. מראה גדולה ואפשרות לצחוק מכל הלב, על כל מה שכולנו רוצים להיות ולא ממש מצליחים לממש. ואחרי כל מה שקרה פה בשבועות האחרונים ובשנתיים הבלתי נסבלות האלה, ההצגה הזו, על טרלולה המוחלט, המתחרה במציאות הישראלית שנותנת פייט רציני, היא הדרך לצחוק את הטרלול החוצה. מגיע לנו. לפחות זה. רוצו לראות!