רינגו

בשנת 1999 יצא לאור הכרך "מחזות 11" של חנוך לוין – החייל הרזה ואחרים. המחזה החמישי, איחש פישר, מספר על גבר שנכנס להשתין, מהרהר בחייו ולפתע אסון: "עכשיו אחזיר את המבט לקטן לראות מה קורה, מתי תיגמר ההשתנה הזאת... אֶה! איפה הקטן? אולי הצטמק ונשאב קצת פנימה בגלל חוסר הטעם של התיקרה? מה זה, לא נשאב כלום, אני רואה שהוא איננו בכלל... אֶה! מה זה שם באסלה, צף כמו פקק אבוד? אני לא מאמין – נפל לי הקטן לבית-כיסא! מה שפחדתי ממנו בא! יש ממה לפחוד, הכל מתגשם! בסוף יתברר גם שבאמת מתים!" 22 שנים לאחר מכן, בשנת 2021, העלתה קבוצת הצעירים של הקאמרי, שמאז הוכיחה את כשרונותיה וצדקת הקמתה ודרכה, את המחזה "רינגו" – גבר צעיר שמציע נישואין לחברתו ומגלה שהאיבר שלו, הז**ן שלו, נעלם. רינגו (בן פרי הנפלא, כן, זה מ One Ben Show) יוצא לחגוג בעיר הגדולה וזה מצחיק, מצחיק עד דמעות, וכשרינגו מתגייס לצבא, בתקווה להמשיך את מסע החגיגות, הקהל מתחיל להבין, כמה אמת יש בצחוק הזה, כמה אקטואליה. המחזה רינגו רץ כבר 4 שנים, ועובר התאמות אקטואליות שהמציאות הפסיכוטית שלנו לא מפסיקה לתת. ואיפשהו באמצע הצחוק הגדול, מתחדד המבט בראי המציאות והבטן נתפסת. ירון אדלשטיין המגה מוכשר, כותב בתוכניית ההצגה, הרלוונטית מתמיד: "האם קיימת סתירה פנימית בנפש האדם בין היצר שלו לבין שכלו? האם במדינת ישראל הנטייה שלנו היא לבחור במנהיגים שפונים אל השכל וההגיון שלנו, או אל אלה הפונים אל עולם היצרים והתשוקות? ומה המחיר של הבחירות האישיות, הבין אישיות והפוליטיות שאנחנו מקבלים כשהן נטולות איזון בריא בין היגיון לבין תשוקה?" אדלשטיין וחבורת השחקנים המצויינת של הקאמרי לא שמים ז*ן ובמחזה פרוע ומעורר אינסוף מחשבות, הם משקפים את מציאות הבלהות המיליטריסטית שאנו חווים, התקף לאומי שוביניסטי ואמוציונאלי שלא רואה ממטר, כי כשהז*ן עומד, השכל בתחת, כמו שאומר המשפט הידוע. רינגו היא הצגה בועטת, ביקורתית, כועסת ומשתוללת, אם מישהו רואה בתרבות רק אסקפיזם, כדאי ללכת ולחשב מסלול מחדש. בכיכר החטופים בחוץ, עומדים מדי שבוע עם שלטים ותמונות וצועקים בגרון ניחר, בייאוש. במרתף של הקאמרי צועקים אמת כל ערב. וזה חזק ומחדד את הראייה. רוצו לראות. ונסיים בשיר האסון האישי שכתב אדלשטיין, וכמו שאמרו הפמיניסטיות במאה הקודמת, האישי הוא הפוליטי: "הייתי בן חמש בלבנון השנייה אני זוכר בטלויזיה תמונה של חייל ושאמרו מתי תצא ההלוויה שתיתי שוקו, שיחקתי לגו, הרגשתי שמשהו רע מתקרב לעברי אבל לאט והוא עדיין רחוק סיפרו לי ביסודי שיש מבצע בעזה אמרו בטלויזיה שהחטאנו מטרה וכשהראו פתאום תינוק שנפצע הלכתי לבריכה, שיחקתי כדורסל, הרגשתי שמשהו רע מתקרב לעברי, אבל לאט והוא עדיין לא כאן בתיכון פרצה אינתיפדת סכינים זכור לי שהראו אשה תוקפת חייל ואז יורים בה מכל הכיוונים הוצאתי רשיון, יצאתי עם בנות הרגשתי שמשהו רע מתקרב לעברי אבל לאט והוא עדיין רחוק והנה הוא בא, זה שהתקרב האסון שלי – בטלוויזיה זה אני ופתאום הוא כאן, זה שהזדחל בין קוביות הלגו במים בבריכה מאחורי כל חזיה ועל המסך זה אני והאסון, האישי, הפרטי שלי" הרבה כבוד לשחקנים המופלאים: תום חודורוב, חן גרטי, בן פרי (!!!!), אוריה יבלונסקי, רועי רביב, גל סרי, עמית פרטוק, תום גל, מאיה קורן, יעלי רוזנבליט, רוני נתנאל. לבימאי – עמית אפטה, לדרמטורג גור קורן. ולקאמרי. קבוצת הצעירים המשיכה להמריא גם עם "שלום לך ארץ" ועם מיקי מציל" וזוהי רק ההתחלללללה.