ראיתי את ההצגה ׳טרטיף׳ בביצוע שחקני תיאטרון הקאמרי ויצאתי ברגשות מעורבים

טרטיף של מולייר בקאמרי.

ז׳אן-בטיסט פוקלן (1673-1622), שנודע בשם הפסבדונים שלו - מולייר, היה מחזאי, במאי ושחקן צרפתי ונחשב לגדול המחזאים בלשון הצרפתית ואחד מהחשובים בתולדות התיאטרון בכלל.

מולייר כתב מחזות רבים וגם ביים ושיחק בהם. אחד מהם הוא המחזה ׳טרטיף׳, שהועלה על הבמה לראשונה במלואו ב-5 באוגוסט 1667.

המחזה טרטיף מציג ביקורת נוקבת על אנשי הדת והכנסיה, ובשל כך גם עורר את חמתם של הכמורה והחוגים הדתיים בצרפת שראו במולייר כופר ואסרו את הצגת המחזה בציבור. במשך תקופה מסוימת הועלו גרסאות מקוצרות של המחזה בהופעות פרטיות עד שנמצא ׳פיתרון׳ (בסיוע המלך לואי ה-14), כאשר ׳הסוף הרע׳ הוחלף ב׳סוף טוב׳ ונערכה בכורה מחודשת ב-5 פברואר 1669.

הערב באולם התיאטרון ביפעת ראיתי את ההצגה ׳טרטיף׳ בביצוע שחקני תיאטרון הקאמרי ויצאתי ברגשות מעורבים. החלקים הטובים הם השפה העשירה והעכשווית (בחרוזים) של המחזה, בזכות התרגום המעולה של אלי ביז׳אווי. הבימוי של רוני ברודצקי מעניין וראוי להערכה על הניסיון להתאים את מולייר לימינו אנו, ואהבתי גם את משחקם של דרור קרן כאורגון, המכניס את טרטיף לביתו כדי לחזק את חייו הרוחניים, ושל אלעד אטרקצ׳י בתפקיד המשרתת דורין.

בצד הפחות טוב אומר שההצגה לא הצליחה לרגש אותי בשום שלב, והשאירה אותי כצופה לא מעורב. קרוב ל-400 שנה חלפו מאז הוצג המחזה לראשונה, והיה צריך לקרות על הבמה הרבה יותר כדי שהוא יצליח לשמור על חיוניותו ועל הביקורתיות שבו. הבמאית נקטה בפתרונות שונים כדי לקרב את המחזה לימינו אלה ולשמר את ייחודו (קטעי הראפ שכתבו ׳הקריסטלים׳ - עומר ג׳ו נוה ומיכאל מושונוב היו מעולים), אך פתרונות אלה הצליחו לעמוד באופן חלקי בלבד באתגר שלקחה על עצמה.