מותרת לכל אדם

לפני כמה ימים ראיתי כאן בעמק את הצגת תיאטרון באר-שבע ׳מותרת לכל אדם׳. ברשותכם אצטט כמה שורות מתוכניית ההצגה כדי שתיכנסו לאווירה: ״כאשר אפי מחליטה לסיים את נישואיה הלא-מאושרים לבעז, השמים מתהפכים עליה. בעלה, איש הייטק מכובד, מסרב בכל תוקף לשחרר אותה ולתת לה גט. אפי, שמנסה בכל כוחה להיפרד יפה, מוצאת עצמה נאבקת על חירותה מול הדיינים בבית הדין ומול ילדיה בתוך ביתם… כאשר בעז מצליח להמריד נגדה את כל הישוב בו הם חיים, אפי מבינה שעליה לצאת למלחמה. האם תצליח להשתחרר ולצאת לחופשי?״. ההצגה עוסקת בנושא חשוב ביותר, כי בישראל חיות היום אלפי נשים מסורבות גט הנאבקות יום-יום על הזכות להיות חופשיות. ובגלל שהנושא כה חשוב ומורכב, כל עיסוק אמנותי בו חייב להיזהר לא ליפול למלכודת של הפיכתו למניפסט הצהרתי המתאים לנאומי בעד ונגד של שחור ולבן ופחות להצגת תיאטרון המבקשת לבחון ניואנסים ורגשות עדינים ומורכבים. כותבת המחזה והבימאית, איה קפלן, הצליחה במשימה, בעיניי, רק באופן חלקי, וזה קרה בחלקה האחרון של ההצגה. רק שם הרגשתי שהדרמה הזאת תופסת ומטלטלת אותי בעוצמה. בחלקים אחרים של ההצגה הרגשתי זאת הרבה פחות. במהלך ההצגה חסרה לי גם הבנה ברורה יותר מדוע אפי רוצה להתגרש. היא נלחמה בלהט על זכותה לעשות זאת אבל חסרו לי מרכיבים נוספים בסיפור הזה, מרכיבים שיכלו לעזור לי להזדהות יותר עם אפי במאבקה הדרמטי ולהוסיף אמינות לדמותה. אפרת בוימולד בדמותה של אפי, שנושאת את ההצגה על כתפיה, נתנה הופעה חזקה ומשכנעת של שחקנית גדולה ולא עצרה לרגע. סייעו בידה השחקנים דורון בן דוד (בעז בעלה), נעמי אורן (נעמה ביתם, שגם שרה), יונתן הורנצ׳יק, אורן כהן, יואב הייט, אורלי טובלי, ברקת יערי, איתי צ׳מה ויהונתן גנקין, אך בסופו של דבר זו היתה הצגה שלה, של אפרת-אפי. נקווה שההצגה תתרום את חלקה למאבק היום-יומי של אלפי הנשים מסורבות הגט הנלחמות על זכותן להיות חופשיות.

הנושא חשוב: תלות האשה בבעלה וברבנות על מנת לקבל גט אבל ההצגה תפורה בתפרים גסים. א.הזהות המקצועית בנלית. הבעל הוא הייטיקיסט מצליח והאשה מורה באולפנה. זוהי הנצחת הסטריאוטיפים על חלוקה עבודה מגדרית. ב.האשה סובלת מבעל קריר, שאפתני ושתלטן ומחליטה לסיים את נישואיה. יפה מאד. מדוע היא מבקשת ממנו לעזוב את הבית שבנה במו עמלו? מדוע היא לא קמה ועוזבת על כל המשמעויות הכלכליות הכרוכות בכך? ג. הבעל עושה אין ספור נסיונות לתיקון אבל היא מסרבת באופן עיקש. למה? הרי מערכת שלמה נפגעת, הילדים ירדו מהפסים, "הבית" לא קיים. מדוע לא לנסות? חבל. נושא סרבנות הגט ראוי לדיון רציני אבל לא במסגרת הצגה גדושה בסטראוטיפים.