יש לי רתיעה אישית מהצגות יחיד אוטוביוגרפיות, כז'אנר שיכול לנטות לסנטימנטליות והיעדר ביקורת עצמית (או הלקאה עצמית יתרה) וזה ההפך הגמור ממה שאורי סעדה מציג כאן. הוא מנתח את עצמו, המשפחה שלו והזעם שעובר בתורשה בלי לעשות שום הנחות, בפרפורמנס עוצמתי וחד.
טוענים תוצאות
זה ייקח רק רגע





















