אור לגויים

בדרך כלל אני פחות מתחברת לקומדיות..אתם יודעים, אני יותר של דרמה שמפרקת את הלב. אבל הפעם? זה היה בול במקום. קושניר הוא פשוט קושניר. רק משתבח עם השנים. נוכחות בימתית מדויקת, קצב קומי מעולה, ובעיקר כריזמה שסוחבת הצגה שלמה על הכתפיים וגורמת לזה להיראות קליל. הכתיבה של לפין מזכירה יצירות אחרות שלו.. יש את הטון המוכר, את החדות, את ההומור שמתחכך בזהות, בדת, במשפחה אבל זה לא גורע. להפך. יש כאן תחושה של יוצר שמכיר היטב את המגרש שלו ומשחק בו בביטחון. ההצגה מצחיקה, שנונה, אבל מתחת לכל הצחוק הזה מסתתרת אמירה לא קטנה בכלל: כמה החיים יכולים להתהפך ברגע. כמה הזהות שלנו שברירית יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. הקאסט כולו עושה עבודה נהדרת, האנרגיה על הבמה גבוהה ומדויקת, והתפאורה הדינמית שמתחלפת לאורך ההצגה מוסיפה המון קצב ועניין. תיאטרון בית ליסין ממשיך לשמור על קו מאוד ברור של הצגות שאני קוראת להן "הצגות היכלים". גדולות, נגישות, עשויות היטב, ופונות לקהל רחב בלי להתנצל. אין לי ספק שזו הצגה שתרוץ הרבה ותמצא את הקהל שלה בכל הארץ. ולפעמים, דווקא קומדיה היא זו שמזכירה לנו הכי טוב מי אנחנו. כשעה וחצי. קצר וקולע! ממליצה בחום! רוצו לראות! חפשו אותי באינסטגרם - bell_shteinberg_theatreblogger

ביקורת שציפי לא תאהב - אבל מישהו חייב לכתוב אותה: ״אור לגויים״ - מחזה קומי לגמרי לא רע בתיאטרון של האימא של גיא פינס. מצחיק למדי, כתוב היטב, מבוים בינוני ומשוחק הרבה פתוח מהמינימום הנדרש. הבעיה המרכזית נובעת מכך שהקיפו את קושניר בשחקני משנה שרובם לא מתאימים לתפקיד שאותו הם מגלמים וחמור מכך - חלקם נחזו כמי שלא בדיוק מובן מה הם עושים על במת התיאטרון , גם אם זו סתם הצגת בידור טיפשית למדי. כבר מזמן לא התאכזבתי ככה ועוד בליל שבת. לקהל מגיע יותר. אפילו לקושניר ונדמה לי שהושקע מאמץ גדול מדי לצוות איתו חבורת שחקנים שמטרתם היחידה - לא להאפיל על הכובב הוותיק. בקיצור, זה אפילו לא הופה הולה… ואתם מוטב שתדלגו על ההצגה הזו גם אם משעמם לכם או שקיבלתם כרטיסי חינם. רמי יצהר Rami Yitzhar ״עניין מרכזי״ חדשות וסקופים מאז 1999

בשנים האחרונות המילה "טרללת"הפכה לאחד הכלים המרכזיים בהם אנו מצליחים לתאר את המציאות הבלתי נתפסת שלנו וזה בדיוק מה שקורה בקומדיה החדשה והמצויינת של בית ליסין "אור לגויים" – אור אאוסלנדר, מורה שיוצא לפרישה מוקדמת, נפרד מאשתו, מתמודד עם הבת שחזרה בתשובה ועומדת להתחתן, עם אמו הקשישה שאצלה הוא מתגורר זמנית תוך שהוא מנסה לייסד פרק ב' – מרגיש חנוק. הוא מת לנסוע לחו"ל עם חברתו הצעירה, ומסביר לבתו המופתעת במילים שהם נהמת ליבנו בשנתיים האלו: "אני חנוק, חנוק. הכל, החיים, העבודה, הפחד". מאותו רגע בו אאוסלנדר יוצא לדרך, מתחיל מסע אליו לא התכונן – אמו הולכת לעולמה, אמיתות ישנות וסודות מהם הפנה מבט שנים חוזרים למציאות חייו והוא חייב, פשוט חייב, לפתור תסבוכת ענקית שמשפיעה על כל המשפחה ועתידה של ביתו ולהצליח להביא את אמו לקבורה – בזמן. המחזאי המצויין, דניאל לפין, שחתום על קומדיות נפלאות, משתמש בבירוקרטיה, שלשלאות הניר הכובלות אותנו לעולם, כמו שעושים חנוך לוין ואפריים קישון. אבישי מילשטיין דרמטורג התיאטרון, כותב על כך בדיוק מופתי שהלוואי והיה נכנס לתוכניות העבודה של ממשלת ישראל, משרד הפנים והרשויות המקומיות: "הבירוקרטיה, כפי שהיא מופיעה ביצירותיהם של אפרים קישון וחנוך לוין, משקפת לא רק מערכת אדמיניסטרטיבית – אלא תמונת מראה של החברה כולה. קישון מבקר את המערכת תוך שימוש בהומור, ומציע תקווה שדרכה האדם יכול למצוא את מקומו למרות הכשלים. לוין, לעומתו, מציב את האדם הקטן מול קיר אטום ומבקש מהצופה לראות את הכאב האנושי שמוסדות המדינה נוטים לשכוח. שניהם מזכירים לנו שהשאלה אינה אם יש טופס מתאים, אלא האם יש מי שמקשיב." הבירוקרטיה, הופכת לשחקן השביעי במחזה המצויין הזה והצופה מבין, כל כך מבין. המסע של אאוסלנדר מצחיק, מצחיק אינטיליגנטי. קושניר, שחקן פנומנלי, עומד על הבמה שעה וחצי, לא נח לרגע, ונותן תצוגת משחק מאלפת – בית ספר למשחק ממש. הדמות של קושניר היא נהמת הלב של רבים בעת הזו: מין סכסוך פנימי עם הזהות הישראלית והיהודית שלנו, רצון לברוח מהכל ומאידך, חוסר יכולת אמיתי להתנתק, להתכחש, יהודים אנחנו......והזהות הכבדה והתובענית הזאת היא שבט ומשענת, היא מקור הצרות ובסופו של דבר, גם גאולה. ובתוך כל המסע הזה, צוחקים הרבה, מזדהים ואפילו מתרגשים, כי הכל אודות אמא והקול הפנימי הזה, שנשאר אצלנו בלב ובתודעה, גם אחרי שההורים שלנו הולכים לעולמם. טוסו לראות! זה נפלא.