קרנפים

להצגה הזאת הגעתי עם הרבה ציפייה אבל גם לא מעט היסוס מהלא נודע. מי שמכיר אותי יעיד שיאיר שרמן הוא אחד הבמאים האהובים עליי אם לא ה-. ההצגות שלו תמיד יוצאות דופן ושומרות על איזשהו קו "שרמני". ל"יונסקו" כמו ל"חנוך לוין" אפשר לא להתחבר.. דבר אחד אני יודעת..זאת ההצגה הכי אוונגרדית שראיתי בחיי! התפאורה בהצגה והתלבושות מהמיוחדות שראיתי! מעבר לזה, היכולת של השחקנים בבניית התפאורה כל פעם מחדש על הבמה זה משהו יוצא דופן! הטראש בהצגה במובן הטוב של המילה מתחיל מהשנייה שהיא מתחילה..הפתיח שלה מטורף..אחד כזה שמשאיר אותך עם פה פעור ורצון עז לדעת מה יהיה בסצינה הבאה..כי כל אחת מפתיעה יותר מהשנייה! הפתיחה הייתה נורא שונה מסוף ההצגה...ההתחלה הייתה מלווה בכל מיני אלמנטים אנושיים של מוזיקה..רחוב.. ואז לקראת סוף ההצגה ככל שיותר אנשים מתקרנפים הכל נעלם ואפילו ברדיו יש נעימות של קרנף! הבימוי המטורף של יאיר לא משאיר רגע דל. מאוד אהבתי את הבחירה בשירי ה"גבעטרון" במעברים של הסצינות. הוא ידע שזה מה שיעורר את הקהל. מסתבר, שזה נעשה באופן מכוון. יאיר רצה להגיע למצב שכל הקהל ייסחף כמו עדר קרנפים אמיתי ובכך הוא דימה בעצם את מה שאנחנו רואים על הבמה. הקאסט ..הם מטורפים אחד אחת! מי שבלט במיוחד היה תום חגי. שחקן פנומנלי! סוף ההצגה והמונולוג שלו בכלל מרסק! זה מחזה קלאסי של גאון האבסורד בגרסה עדכנית וסופר נועזת. את האבסורד ניתן לראות בכל רגע נתון על הבמה. אפילו זה שבעולם הקרנפים כל רגש אנושי דמוי חמלה..אהבה..נתפס כחולשה בשונה מאיתנו בני האנוש. אפשר להבחין שהתקרנפות בכלל לא קשורה לסוגי בני האדם.. כי כולנו שונים. לכל אחד עמדה שונה, דעה שונה..מנהלים או אנשים כושלים..ועדיין באיזשהו אופן כולנו יכולים לבחור להתקרנף. ההצגה הזאת היא משל אחד גדול שמקבל משמעות רלוונטית ועוצרת נשימה נוכח המציאות של ימינו. חד משמעית יש פה פרשנות אמיצה שראויה להערכה. ללא ספק ההצגה הזאת לא תתאים לכולם. בעיניי היא למטיבי לכת בתיאטרון. בית ליסין" יצאו פה עם ואחד אמירה וזה נשגב בעיניי. תודה על אומנות במקסימום ועל תעוזה בעיקר! משך ההצגה: כשעתיים. ממליצה ללכת בכדי ללמוד לעשות תיאטרון מיוחד שהוא מלווה במלא חשיבה מחוץ לקופסה! חפשו אותי באינסטגרם - bell_shteinberg_theatreblogger

הצגה מדהימה. ראיתי אותה כבר פעמיים וכל פעם שמתי לב לעוד ניואנסים. חוויה מרתקת שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. מומלץ בחום לקרוא קצת על המחזה, המחזאי ולהבין את ההקשר ההיסטורי לכתיבה שלה ואז בכלל האירוע הופך לחוויה נפלאה. אזהיר רק שישיבה בשורות הראשונות כוללת עשן שנפלט מהבמה היישר לפרצוף - דבר שהפריע ללא מעט אנשים שישבו שם. למי שרגיש מומלץ לבחור לשבת כמה שורות אחורה (אבל ממש לא לוותר על ההצגה המצויינת הזאת!)

יש מי שיוצאים להפגנות, יש מי שמחליפים תמונת פרופיל בפייס או באינסטה, יש מי שכותבים, יש מי שצועקים, בבית ליסין לקחו הכל, את כל הצייט גייסט - רוח התקופה, והעלו אותו על בימת התיאטרון. ההצגה ״קרנפים״, שעלתה בצאת ערב ט׳ באב (כמה סמלי), לחמישים הצגות בלבד, קשה יותר מהפגנה, קשה יותר ממהדורת חדשות, קשה יותר מלקרוא עיתון. זה להתבונן בהילוך איטי במראה מצמיתה, שברגעים בהם אנחנו לא בורחים מהמציאות, ללחם, שעשועים ואסקפיזם שתיאטרון יכול להעניק, אנחנו מתמודדים מול תאונת דרכים בהילוך איטי, שקורית לנגד עינינו. לוקח זמן לעכל את המראות והתמונות של ״קרנפים״. הקקפוניה האנושית מבלבלת. האנשים במחזה עסוקים בשלהם, כל אחד עם הצדק הקטן והמכוער שלו״ כמו שאמר חנוך לוין. גלי נוסטלגיה מוסיקלים מצופפים את השורות, אבל חזק מהם הוא הפחד מהקרנפים שפושטים על העיר, ובמהרה, הפחד הופך להתפעלות, הערצת הכח והטמעות קונפורמיסטית בעדר. נשמע מוכר? נשמע כואב? ישראל 2025 מעולם לא הייתה מדוייקת יותר על הבמה האמיצה של התיאטרון. די להכנס לאולם כשעצומת האמנים נגד המלחמה חסרת התוחלת ותגובות האמנים המתנגדים לעצומה ומנאצים את היתר אופפת אותך. כל היתר קורה שם; בין המוסר לכח, בין ריקנות ההצהרות, הפייק, הסברי המציאות המפוקפקים, העיסוק בטפל, הסירוב להאמין שמה שמרגיש איש רגיש ומוסרי אחד בליבו של עדר, יכול להיות נכון ומחריד, ומשמעויותיו עבור כולנו הרות אסון. יונסקו, המחזאי הרומני שכתב את קרנפים, נחשב לכותב בזרם האבסורד. הוא צפה באירופה יוצאת מדעתה ואת מולדתו רומניה מקבלת בברכה את עליית התנועה הליגיונרית הפשיסטית. השחור הפך לבן, הלבן השחיר, כמעט כמו השר עמיחי אליהו שקורא לחטופים, ״שבויי מלחמה״ ומבטיח שנדרש לטפל בהם בסוף המלחמה, כמעט כמו השר שמחה רוטמן שמצהיר ש״איננו רואה את סרטוני החטופים כי ״ כמו שכאשר חמאס יורה טיל, אני לא מתנדב לחטוף אותו אלא נכנס למרחב מוגן, כך כשהוא יורה טיל פסיכולוגי, אני לא מתנדב שהוא ייכנס אליי לעיניים או ללב״. מה מתאים יותר למציאות הישראלית המטורללת מאבסורד שמתברר מציאותי מאי פעם. אם אתם מחפשים ערב משעשע ואסקפיסטי, אל תלכו לקרנפים. זו הצגה למיטיבי לכת. זו הצגה שתישאר אתכם עוד שעות רבות אחרי. היא תמרור ודגל אמיצים מאוד. מי שמכיר אמנים, יודע עד כמה נפשם רגישה ושברירית. עד כמה אהבת הקהל חשובה לעצם מהותם, מנגד, הרגישות שלהם היא נייר לקמוס למציאות. הם פעמים רבות הנביא בשער, המבשר המקראי, וכמוהו, הם סובלים מהלמות כפיהם הגדולות של הקרנפים, מהעדר שיוצא מולם. אם חשובה לכם אמנות עמוקה, עקרונית, לא מתנצלת שתשפר לכם את הראייה, רוצו לראות ״קרנפים״.

עקרונית - עשוי מצוין. התפאורה והעבודה איתה מעולות, התלבושות, המשחק טוב. אבל... בחלקים גדולים היה מייגע. לא יצא לי לראות תאטרון אבסורד אז אני לא יודעת כמה זה אינהרנטי, אבל לקח משהו כמו 40 דקות רק להתקרב לכיוון הסיפור. הרבה אנשים פשוט קמו ויצאו. בכל מקרה יכלו לקצר משמעותית. הטקסט המקורי חזרתי, לא פשע נגד התאטרון לחתוך חלק. את המונולוג בסוף ממש יכלו לעשות 2 דקות במקום רבע שעה. זה לא היה פוגע בשורה התחתונה, אפילו להפך.