בית ברנרדה אלבה

במה רחבה בירוק בהיר, שולחן רחב מקדימה, חמש מיטות בקומה עליונה מעל לקיר הירוק. שש נשים בשחור. זה מה שרואים לאורך ההצגה. מסתבר שאחת הנשים היא האמא של השאר אבל קשה להבחין בהבדל ביניהן, והרושם שנותר הוא של שש נשים במצוקה. יש משרתת שבולטת ושונה, והיא הגילום המוצלח ביותר של פונסיה שראיתי מימיי, נדמה לי שבערב שהייתי זו היתה מיכל ווינברג אבל השניה היא עירית בנדק, ולא ידעתי בודאות איזו משחקת. בכל אופן היא היתה נהדרת, בעלת אירוניה יבשה, תחושה שכבר שנים היא עובדת בבית הזה, ועולם פנימי שלם ומשכנע. להצגה חסר הקשר. זה כמובן לא חייב לשקף את הפשיזם האיטלקי שבתוכו הוא נכתב, או את התרבות הספרדית בעצמה. אבל חסרה החלטה ברורה אלטרנטיבית. מדוע האמא הזאת רוצה לכלוא את הבנות בתוך הבית? הסיבה לא ברורה, אבל אנו לומדים מהמילים שלה שכך היא רוצה. ללא הקשר. אם הנושא הוא קלוסטרופוביה וכליאת הבנות בבית – מדוע הבמה כה פתוחה? הבנות נכנסות ורצות מסביב כביכול ללא שום בעיה. הבמה לא משקפת את התוכן אלא מפריעה לה. ומדוע ירוק? מבחינה חיצונית ההצגה מאד אסתטית. הבמה יפה. הביצוע מעולה. התאורה מסוגננת בצורה מהנה. השחקניות טובות. זה תענוג לראות הפקה כה מושקעת ומקצועית. אבל מה הסיפור? על מה זה? למה רוצים שנקדיש ערב מהחיים – מה מנסים להעביר? אני לא הבנתי., משחק מעולה

המחזה נפלא כמו שותפיו לטרילוגיה הכפרית, וזועק מרלוונטיות לימינו. הבימוי נהדר העיבוד עכשווי ובועט. התפאורה, התאורה והתלבושות משרתים את תחושת המחנק בבית, ואת הרצון של הבנות להשתחרר ממנו לאורך המחזה. כל השחקניות נהדרות והכימיה בינהן נראית לעין, אבל בולטות במיוחד אופיר צויגנבום (אדלה) ועירית בנדק (פונסיה). הפקה נהדרת של גשר.

גשר נשאר תאטרון הטוב במדינה. והצגה זו המשך של שורת ההצגות מעולות שזכיתי לראות. וסוף סוף הצגה כמעט בלי שירה. די , אתם לא אופרה! טקסט ודיבור מאוד יפה בתאטרון,, כאן מדובר על לורקה... אנרגיה, מתח והרגשה של אסון שמתקרב - הקהל לא נושם, לא זז במשך יותר משעה וחצי. משחק מעלה ששחקניות צעירות שטרם הכרתי, אבל בטוח נראה עוד. פחות אהבתי את אפרת בן צור, הייתה צרחנית מידי, אבל למרות זאת היא אחת מהגדולות שלנו. בקיצור, שווה מאוד לראות.