מעגל הגיר הקווקזי

ההפקה מאוד מושקעת, ציורי החול במהלך ההצגה יפים ומעניינים. ג'וי ריגל ונורמן עיסא מציגים משחק משובח. הבעיה שלי היא שמשום מה בהפקה הזאת החליטו להשמיט את סיפור המסגרת לכל ההתרחשויות, מה שפוגע במסר המקורי של המחזה וקצת משמיט אותו, ובעצם נותן לנו דילמה אחת שהיא די פשוטה- האם ילד צריך להיות עם אישה טובה ששמרה עליו, גידלה אותו, והוא חשוב לה, או אצל אמא מרושעת שאיכפת לה רק מעצמה וזנחה אותו. ללא סיפור המסגרת שמציג עוד דילמות מהסוג הזה ומתחבר לשאלה המוצגת- אין עומק למחזה ומשהו מתפספס. סך הכל הצגה טובה, אבל הפגיעה במסר גורמת לי לתת לו רק 3

זה קרה לי כשצפיתי לראשונה בשרה ברייטמן שרה את "Deliver Me" בהופעה חיה בשנת 1998, בכיתי בתערוכה של הציירים הפרה רפאליטים בגלריה הלאומית בלונדון ב 2017 והערב, כשצפיתי בהצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' בהבימה. חששתי מאד מההצגה הזו, גם כי לא ידעתי אם ירצחו לי את ברכט וגם כי משך ההצגה הוא שעתיים וחצי וזה היה נשמע לי מייגע. בכל זאת שיכנעתי ידיד ללכת איתי והגענו הערב להבימה. ואם יש לי עצת זהב, לכל מי שירצה ללכת לצפות בה אחרי הביקורת הזו, זה, תבואו אחרי שנ"צ ארוך, עם בטן מלאה, שלפוחית ריקה והשאירו את הפרעות הקשב והריכוז בבית. הגרסה הזו של הבימה, למחזה של ברטולט ברכט היא מופת לתיאטרון שהוא לא פחות מאפי. אני צורך תיאטרון המון שנים, אני מכור כבד, שלמד על בשרו, שרק בחלוף כמה מחזורי הצגות, מגיע מחזה שהוא כל כך טוב, כל כך מדוייק ופתור, עד שהוא יכול לעמוד זקוף, גאה ומתוח, בשורה ראשונה עם הצגות הדגל של ברודוויי והווסט אנד בלונדון, ולא, אני לא מגזים. תיאטרון הבימה הצליח להשיב לי היום, את האמון בתיאטרון עילי, משובח וגבוה, הערב הושבה לי האמונה בתיאטרון בצורה המכובדת והמפוארת ביותר שניתן לבקש כצופה. 'מעגל הגיר הקווקזי' הוא לא פחות מסוגה עילית מפיחת חיים, אחרי רצף אכזבות כואבות וכישלונות בינוניים, חלקם מפוארים להחריד. זה מפחיד, עד כמה המחזה הזה, שנכתב על ידי ברכט ב 1944, אקטואלי להיום, וברור לי שיש לזקוף זאת גם לזכותו של אלי ביז'אווי שאחראי על הנוסח העברי (כמו גם על הפיזמונים הנהדרים בגרסה של הבימה). אם היו מבקשים מהאקטואליה העכשווית בישראל להגיע לנשף תחפושות, היא לבטח הייתה מגיעה כ'מעגל הגיר הקווקזי' ולראיה, כשאשת המושל בהצגה, בורחת בזמן ההפיכה המשטרית ודואגת למלט את שמלותיה היקרות ורכושה, שליש מהצופים חשבו באותו הרגע על אימלדה מ., שליש על א. צ'אושסקו ושליש על שרה נ. וזו רק דוגמה אחת מיני רבות לדמיון המפחיד בין הביקורת של ברכט שנכתבה לפני יותר משמונים שנה והיום. אני בניתי לעצמי קריירה מקצועית בהערכה של יצירות אמנות, ואחד הפרמטרים לדידי, לאיכות באמנות, הוא האם בעיני היצירה שמולי היא על זמנית - ו'מעגל הגיר הקווקזי' הוא חד משמעית כזה. לגבי השחקנים, ששה עשר במספר, לא ברור אם נורמן עיסא זכה כאן בתפקיד חייו או שהמחזה זכה בעיסא, גם ג'וי ריגר, תומר מחלוף, עודד לאופולד, כמו כל שאר שחקני ההצגה, מפגינים כישרון משחק מקצועי וראוי כל כך, שאני כותב זאת בהצדעה שקטה וכנועה ובדום מתוח. אגב, מעבר לבימוי המופתי של נועם שמואל, למוסיקה המצויינת של טל בלכרוביץ׳, ולתלבושות הנהדרות של אביה בש, כמה נדיר במחוזותינו, לראות מעצב תפאורות כמו מיכאל קרמנקו, שכנראה חי וחולם תיאטרון כמו שהוא נושם, מגיעות לקרמנקו מחיאות כפיים נפרדות ולו רק על העבודה המצויינת שעשה כאן בתפאורה המורכבת. תודה לך הבימה, היית מאד טובה אלי היום. וכשאהיה זקן, עייף ומותש, עם גוף שבוגד ושיער מקליש, אי שם באחרית ימי, ואזכר בפסגות הטובות של חיי, אזכור בערגה מופלאה, את השעתיים וחצי האלו, הערב בהבימה. ההצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' גרמה לי הערב להזיל דמעות, וזה לא קרה לי שנים. לכו לצפות בה, למה שרק אני אסבול, תסבלו גם אתם מהמופת התיאטרלי המופלא והנפלא הזה.

ההצגה "מעגל הגיר הקווקזי", של ברטולד ברכט, עלתה כבר פעמים רבות על בימת התיאטרון הישראלי, בפעם האחרונה, לפני 15 שנים. בכל פעם מחדש, נשמרת הרלוונטיות הסיפורית למציאות הישראלית. השנה, היא מצטרפת לעוד שני מחזות של ברכט שעולים בקאמרי ובגשר, וזה לא מקרי. ברכט מיטיב לשוחח עם הצייט גייסט הישראלי - המחזות האפיים של ברטולד ברכט מדברים על מלחמות ועל משברים חברתיים ומוסריים המתרחשים בתקופות קדומות ומדינות רחוקות. דווקא ההזרה הברכטיאנית מאפשרת ליוצרים ולצופים לעסוק בפצעיה השותתים של החברה הישראלית המשוסעת והמקוטבת בשנתיים האחרונות ובמלחמה הבלתי נגמרת, מבלי להצטרף למחול החרבות התקשורתי של המתקיים על שפת שבר הזהויות הישראלי, בו איש באמת, לא מצליח להקשיב לרעהו. ברכט הגרמני, פציפיסט חבול מזכרונות המלחמה ונוטר לכל ממסד ואידיאולוגיה, כתב פוליטיקה. אם בכנס החירום של התקשורת הישראלית שהתקיים השבוע, הפנים המוכרות של אנשי התקשורת שלנו חשפו רגישות ודאגות, דרכו של התיאטרון פתלתלה, רגשית ומתוחכמת יותר, אך בחירות רפרטואריות, כמו גם עיבודים חדשים והעמקה, לצד העברה נגדית לקהל, מאפשרים לקיים תהליכי בירור ושיח בתוך סיפורים מארגנים "בטוחים" יותר להתמודדות. וכך, ברכט הופך את סיפור משפט שלמה לרלוונטי: שתי נשים נאבקות על ילד, האחת ילדה אותו ונטשה אותו. כעת היא רוצה בו מחדש כדי להנות מירושתו. השנייה, משרתת ענייה, חמלה עליו וגידלה אותו באהבה, תוך שהיא מקריבה עד בלי די עבורו וחפצה בטובתו. בעלילה בדיונית מהרי הקווקז, המתכתבת עם ספר מלכים, ברכט מצליח לגרום לנו לחשוב על מערכת המשפט שלנו –על צדק, מוסר, חוסר מוסר, ובדרך מעגלית, מתוחכמת ומשעשעת הוא פותר את הסבך כמו שלמה המלך החכם ומזכיר לנו שההתרחשויות שפוקדות אותנו הן לא גזירות גורל אלא ניתנות לשינוי והשפעה. וכשקהל הצופים חי כבר מספר שנים בבלבול בין אמת ושקר, צדק ואי צדק, וטרללת פוליטית סביב מערכת המשפט, המערכה השנייה היא חגיגה סוריאליסטית מצחיקה מאין כמותה, כמעט ריאליטי: נורמן עיסא הנפלא, ליהוק מבריק ועמוק לדמותו של השופט אצדק, מגוחך ומכור לטיפה המרה, מגלה הומניות וחוש צדק בריא בעולם שנראה שאלו אבדו בו. ג'וי ריגר מופלאה בתור גרושה, המשרתת המוסרית, ולמאיה מעוז, אשת המושל, יש גינונים מושלמים של אשת הרודן. על הבמה תפאורה המורכבת מציור בחול שמוקרן על מסך, מבנה מעגלי יפהפה שמשנה תפקיד לאורך ההצגה, תלבושות נהדרות ושירים נפלאים וכל כך רלוונטים, תחת עט התרגום המופלא של אלי ביז'אווי. "צא לשדה שקמלים בו פרחיו, צא לשדה, צא לשדה שאדום גם בסתיו לשדה שממנו יש מי שלא שב, לך לשלום אהובי אל הקרב, לך ותחזור, אחכה לך, וכשתחזור, אהיה שם". גרושה, ג'וי ריגר, שרה לאהובה החייל, וזו נהמת הלב של כולנו, לחטופינו, לחיילינו, למציאות המעגלית של מלחמה בלי שלום. לארץ הקשה הזו, שחלקם תובעים אותה וחלקם אוהבים אותה, אז של מי היא? ההצגה היא חוויה אסתטית עמוקה, מתפאורה ועד לפוסטר היפהפה, וכשכל אלו מצטרפים לבימוי מעולה, שלוש שעות חולפות ביעף והקהל מאושר ואסיר תודה על מסע לילי להרי הקווקז ומשפטים כה רלוונטים כמו זה: "מנצחים ומפסידים יש רק אצל ממשלות וגנרלים, אצל אנשים – כולם מפסידים" רוצו לראות. זה נפלא, מרהיב, מרגש ומצחיק. נועם שמואל, המנהל האמנותי הנכנס של הבימה, ביים בכשרון רב וזה ניכר כל כך.