אמא

על הנייר מושלם, בפועל אכזבה ענקית. אי אפשר לעשות עבודת אנסמבל כשאין ממי לקחת ולמי לתת, וגם אם חלק מהשחקניות עשו עבודה נפלאה, יש גבול לכמה אפשר לשחק מול עציץ. כתיבה שטחית. בעיקר של האמא. דמות של רוקרית מזדקנת,מגניבה וגדולה מהחיים-אל מול אמא נוטשת, נרקסיסיטית ומרוכזת בעצמה מרודדת לכדי אישה חסרת כריזמה שלא יוצרת ולו רגע אחד של הזדהות. מדהים שאפילו יונה אליאן, שחקנית יחידה בדורה, לא עזרה להצגה כשהכתיבה כל כך גרועה. במה זה דבר קדוש. ואם אין לכם את היכולת להצדיק, ולו לרגע, את העמידה עליה, אין לכן זכות לעמוד עליה. סצינות על גבי סצינות שלא מחזיקות במה. שיא רגשי מביך של אחת הדמויות שגורם לך לנוע באי נוחות בכסא מרוב חוסר אמינות. איפה הרבדים הנוספים של הדמויות שמתגלים לאורך המחזה? איזה מסע הן עוברות? למה הן מתחילות ומסיימות אותו באותה נקודה?? אומנות צריכה לעורר דיון. לגרום לך לחשוב. לשים לך מראה. המראה היחידה שקיבלתי מההצגה הזאת זה איזה באסה שמצב התרבות בישראל כל כך גרוע- שאשכרה מעלים הצגה כזאת על במה.

יש משהו מאוד חשוף בדרמה משפחתית. אין לאן לברוח. הכל עומד על טקסט ועל שחקניות. וכאן, הקאסט פשוט עושה את ההצגה. יונה אליאן קשת: משתבחת עם השנים. יש בה רוך לצד חדות, עוצמה והכל בלי מאמץ. היא מחזיקה את הדמות שלה באלגנטיות ומייצרת נוכחות שקשה להסיר ממנה את העיניים. יעל וקשטיין: כמה אינטליגנציה יש במשחק שלך. הכל מדויק, הכל במינון הנכון. מרגשת בלי לנסות לרגש, וזה בעיניי הכישרון הכי גדול. מיקה שיבק: רק אשתקד ראיתי אותה בסל״ה, וכבר אז היה ברור לי שיש שם משהו גדול. לראות אותה כאן, עומדת בשורה אחת עם קאסט כזה, זו גאווה אמיתית. הגר אנגל: אין לי כוחות לפנומנליות של האישה הזאת. בכל תפקיד היא מצליחה להפתיע ולרגש אותי מחדש. המימיקות, הניואנסים, היכולת לעבור מרגע שקט לרגע טעון בשבריר שנייה, פשוט פרייסלס. הדינמיקה בין הרביעייה הזאת היא הלב של ההצגה. יש שם אמת. יש חיכוך. יש רגעים קטנים שמרגישים מוכרים מדי. גם הנראות הכללית עבדה לי..התפאורה של נטע הקר אמנם סטטית, לא מתחלפת, אבל מדויקת. לא מעמיסה, לא מסיחה, מאפשרת לשחקניות להיות במרכז. תלבושות מדוייקות של אביה בש. ומה פחות עבד לי? המחזה עצמו הרגיש לי מעט איטי. היו רגעים שבהם חיכיתי להתפתחות משמעותית יותר, לאיזשהו שיא רגשי ברור. לא תמיד הגיע קתרזיס, ולא מעט קטעים הרגישו לי קצת ארוכים מידי. לרגע אפילו חשבתי שאולי מוזיקת רקע עדינה הייתה יכולה להוסיף שכבה נוספת של עומק או מתח. ואז עלתה לי לראש מחשבה אחרת..ממש במהלך ההצגה. אולי לא כל הצגה חייבת לטלטל. אולי לא כל ערב תיאטרון צריך להיות בומבסטי או שובר לבבות. ייתכן שלזה התכוון הלל מיטלפונקט? יש מקום גם להצגות שקטות יותר, מתבוננות, כאלה שלא צועקות אלא לוחשות. כאלה שמשאירות אותך עם מחשבות ולא עם סערה. "אמא" היא דרמה משפחתית רגישה, נשענת כמעט לחלוטין על עבודת משחק משובחת ובזה היא לגמרי עומדת. ממליצה בעיקר למי שמתחבר לדרמות משפחתיות אינטימיות, שמעדיפות עומק משחק ודיאלוגים חכמים על פני דרמה בומבסטית וטלטלה רגשית גדולה. משך ההצגה: כשעה וחצי.