אמא

על הנייר מושלם, בפועל אכזבה ענקית. אי אפשר לעשות עבודת אנסמבל כשאין ממי לקחת ולמי לתת, וגם אם חלק מהשחקניות עשו עבודה נפלאה, יש גבול לכמה אפשר לשחק מול עציץ. כתיבה שטחית. בעיקר של האמא. דמות של רוקרית מזדקנת,מגניבה וגדולה מהחיים-אל מול אמא נוטשת, נרקסיסיטית ומרוכזת בעצמה מרודדת לכדי אישה חסרת כריזמה שלא יוצרת ולו רגע אחד של הזדהות. מדהים שאפילו יונה אליאן, שחקנית יחידה בדורה, לא עזרה להצגה כשהכתיבה כל כך גרועה. במה זה דבר קדוש. ואם אין לכם את היכולת להצדיק, ולו לרגע, את העמידה עליה, אין לכן זכות לעמוד עליה. סצינות על גבי סצינות שלא מחזיקות במה. שיא רגשי מביך של אחת הדמויות שגורם לך לנוע באי נוחות בכסא מרוב חוסר אמינות. איפה הרבדים הנוספים של הדמויות שמתגלים לאורך המחזה? איזה מסע הן עוברות? למה הן מתחילות ומסיימות אותו באותה נקודה?? אומנות צריכה לעורר דיון. לגרום לך לחשוב. לשים לך מראה. המראה היחידה שקיבלתי מההצגה הזאת זה איזה באסה שמצב התרבות בישראל כל כך גרוע- שאשכרה מעלים הצגה כזאת על במה.