אמא קוראז' וילדיה

מכירים את זה שאתם מגיעים להצגה עם ציפייה אחת, ויוצאים ממנה עם תחושה אחרת לגמרי? לא בהכרח רעה..פשוט אחרת. זה בדיוק מה שקרה לי פה. ראשית, אי אפשר שלא להתחיל מהדברים שעבדו..והם רבים. הקאסט פשוט מצוין. דודינה בתפקיד אמא קוראז׳ הוא בעיניי גאוני! נדמה שהיא נולדה לתוכו, ואין לי מושג מי הייתה יכולה לבצע אותו טוב ממנה. שלומי ברטונוב מבריק כהרגלו. יש לו יכולת לגלם דמויות שמעוררות בך אנטגוניזם כמעט מיידי, וזה יוצא כל כך אמין. אלון פרידמן מפתיע בתפקיד הכי מיוחד שלו עד היום. אבי אזולאי שחקן אדיר נקודה! בכל תפקיד! אלכסנדר סנדרוביץ׳ מדויק. נועם טל מצוין. ניקיטה גולדמן מרגש. גם ברמה הוויזואלית מדובר בהצגה מרשימה: תפאורה מיוחדת עם אלמנטים מעניינים, תלבושות מרהיבות, ובאופן כללי נראות בימתית מאוד חזקה ומוקפדת. המוזיקה יפייפיה. ועכשיו, התחושות המורכבות: הבימוי של ספיר הלר מתחכם, עמוס מחשבה ורעיונות. יש כאן עיבוד עכשווי, פרובוקטיבי, כזה שלא מתבייש לשאול שאלות קשות ולעשות הקבלות ישירות למציאות שלנו מאז ה־7.10: סוגיות של מלחמה (שהיו תמיד), חטופים, חוק ההשתמטות, יחסי כוח, פמיניזם וגבריות. לא במקרה יש רק אישה אחת בשר ודם על הבמה, בעוד שאת יתר הדמויות, כולל דמויות נשיות, מגלמים גברים. יש כאן אמירה עמוקה וברורה, אבל גם כזו שלא בטוח כי כל צופה יצליח לפענח או להתחבר אליה. זאת קלסיקה. אפשר לשמר אותה, ואפשר גם לעדכן.. אבל כאן הרגשתי שהעיבוד הלך רחוק מאוד. אולי רחוק מדי. יצירת המופת של ברטולד ברכט מציבה במרכז אישה חזקה ואם לילדים, המתמודדת עם דילמות מוסריות קשות: איך שומרים על חוסן ותקווה כשהעולם מתמוטט? ומה מחיר ההישרדות במלחמה שאין לה סוף? בעיניי, הרגש, שהוא חלק כל כך מרכזי ביצירות של ברכט קצת התפספס כאן לטובת רעיונות, הקבלות ואמירות. מודה: זו אחת הפעמים הבודדות שיצאתי מהצגה ולא ידעתי מיד מה אני חושבת עליה. הראש עבד שעות נוספות, מלא תהיות ושאלות. תיאטרון "גשר" עבורי רמה אחרת לגמרי ודווקא בגלל זה לקח לי זמן לעכל. לסיכום: כן, אני ממליצה לראות את ההצגה אבל לחובבי תיאטרון עם ראש פתוח מאוד, כאלה שאוהבים תיאטרון מאתגר, מטיב לכת, כזה שלא עושה חיים קלים לצופה.